העולם כפי שאני רואה אותו -הקדמה\ פרק 1.

היי, אני שרה מורי ואני גרה במקום שנקרא אמונה, מקורי, אני יודעת.
אמונה הוא מקום עם קיר עבה ומאוד גבוה מסביבו; מאחוריי הקיר יש יער, העצים כל כך גבוהים שאפשר לראות אותם מכאן.
יש אנשים שאומרים שאנחנו ניסוי חי, אבל אני לא מאמינה להם. זה פשוט נשמע לא מציאותי מדי.
אני גרה עם ההורים שלי, ג'ורג' וקאסידי. יש לי גם אח בשם מייקל, אבל כולם קוראים לו מייק.
ההורים שלי הם חקלאים. הבעיה היחידה היא שאין לנו בשר כאן, רק ירקות, ולעתים נדירות אורז וחיטה.
טוב, בעצם, זו לא הבעיה היחידה.
מלבדנו, בני האדם, אין יצורים חיים, רק חרקים קטנים שהמטרה של חייהם היא אכילת היבול שלנו.
השמועות אומרות שמאחורי הקיר יש יצורים חיים, אבל לא בטוחים אם הם בני אדם.
אמונה היא הבית שלנו, וכנראה המקום היחיד לחיות בו, איש מעולם לא שאל למה, כולם התרגלו לחיות כאן.
אנחנו חיים לבד, אבל בקושי יש לנו את הזכות לעשות מה שאנחנו רוצים, יש אנשים מעלינו, מסתכלים על כל פעולה שלנו. אני לא מתכוונת לאלים או משהו, אלא לאנשים אמיתיים שצופים בכל צעד שלנו, מטרידים.
הם אכזריים, אם אתה לא מרשים אותם עם העבודה שלך, אתה פשוט בזבוז עבורם.
זה כבר קרה, ועד היום אך אחד לא יודע מה קרה עם כל החקלאים המסכנים האלה.
כל שנה, בני 17 עושים מבחן, ויכולות להיות רק 3 תוצאות.
תוצאה ראשונה: יש לך פוטנציאל להיות צייד אמיתי, ואתה נשלח למקום שבו ציידים חיים.
תוצאה שנייה: אתה "מנהיג", כמו האנשים מעלינו, ואתה נשלח לשם.
תוצאה שלישית: אין לך פוטנציאל לכלום, ואתה פשוט חוזר ללגור עם ההורים שלך וללהיות סתם איכר.
היום הגיע, היום זה המבחן. אני כל כך לחוצה, אני אפילו לא יודעת אם אני צריכה להגיד להתראות להורים שלי או לא, והאם זאת תהיה הפעם האחרונה.
אני מנסה לנער את המחשבות האלה מדעתי. אני לובשת חצאית בצבע חום בהירה וגופייה שחורה.
אני מסתכלת במראה, אני נראית נורא, אף פעם לא אהבתי את הבגדים האלה. זה לא הוגן שהמטרידים האלה מעלינו מקבלים את הבגדים ומזון המשובחים ביותר, ואנחנו חקלאים עניים שעובדים בשבילם ללא תמורה!
"היי מותק, מה שלומך?" הסתובבתי.
"אמא, אני שונאת את החיים האלה" התלוננתי.
"יש לך ברירה אחרת?". צודקת.
"ובכן, אני יכול להצטרף לציידי-"
"אין סיכוי! זה מסוכן מדי, את רק הפכת לבת 17"
"אבל את תמיד אומרת שזה מעולה להיות צייד"
"רק כדי לעודד את מייק להצטרף"
"הוא מבוגר ממני רק בכמה חודשים" גלגלתי את עיניי.
"שלא תעזי לגלגל את העיניים שלך עליי, אמרתי שלא וזה סופי!"
רק הנהנתי. לא היה לי שום דבר אחר לומר לה, ולא רציתי להקשיב לה יותר.
כי אני כבר יודעת מה אני רוצה. להיות צייד נותן משמעות לחיים, אפילו להיות אחד מהמטרידים נותן משהו. כשאתה איכר, אתה די חסר תועלת.
היא יוצאת מהחדר.
"ברצינות? את כועסת עליי עכשיו?"
"שרה, אני לא כועסת, פשוט פוחדת. את הבת היחידה שלי"
אוף, אני שונאת שהיא עושה לי את זה, גורמת לי להרגיש אשמה.
זמן לקרוא למייק, אנחנו צריכים לצאת.
"מייק! אתה מוכן?" צעקתי לו מהחדר.
"בטח, אני לא בת, אני לא צריך הרבה זמן כדי להתכונן בניגוד לך", הוא גיחך לעצמו.
"אתה כל כך לא מצחיק שאתה צוחק מהבדיחות של עצמך, אידיוט."
"בחייך אחותי, תתעודדי."
"למה שאני אתעודד? המבחן היום!"
"זאת הנקודה שלי" הוא חייך.
"פשוט צא מהדלת כבר!"
אני נשבעת לפעמים אני מרגישה כאילו אני המבוגרת בינינו.