הסינדרום – פרק 1

כשאגת'ה התעוררה היא לא הייתה בטוחה מה קורה סביבה, הכול היה שחור מדי. היא זכרה את הפגיעה הכואבת של הכדור שירה האיש, אבל היא לא זכרה שום דם. היא הרימה את ידה השמאלית לכיוון הכתף שלה, שם פגע בה הכדור. לא היה דם, היא לא נפגעה. האי הרגישה בידה הימנית יד אחרת, גדולה יותר משלה. היא לא הייתה בטוחה, אבל היא חשדה שזו ססיליה או איזבל. היא הרימה את ידה הימנית בזהירות, מנסה שלא לפגוע באף אחד אחר. אם הם בכלל פה, אבל היא לא הייתה בטוחה שהם נמצאים.
"כריסטיאנו?" זה היה השם הראשון שהיא חשבה עליו. 'כריסטי המסכן, ההורים שלו…' היא אמרה בליבה. היא ידעה שאולי היא צעירה ממנו בשבע שנים שלמות, אבל באופיו כריסטיאנו צעיר ממנה בהרבה, ואולי רק בגלל שהיא גאון הדור. ככה סבא אמר. המילים של סבה גרמו לה להזכר באיש שוב פעם, ג'מי. ככה סבא קרא לו. לאיש עם הצמידים הזהובים. היא הרימה את ידה, מנסה להבין האם יש צמיד סביב מפרק כף היד שלו או שהיא סתם הוזה. היא הרימה את ידה השניה, והחלה לעבור איתה מהמרפק עד לכף היד. בחיבור בין יד לכף היד היא נעצרה. בהחלט, יש על היד שלה צמיד.
"כריסטי!" היא אמרה שוב, הפעם בקול חזק יותר, אולי מישהו יתעורר. היא הביטה שוב בחשכה, אולי היא תצליח לראות את קווי המתאר של הגוף שלהם, אולי? אבל אם אפילו את היד שלה היא בקושי ראתה, מה הסיכוי?
"איזבל! כריסטיאנו! מרשל! ססיליה!" היא צעקה, וכשחשבה על ססיליה הגיעה לראשה המחשבה המוזרה – אז ככה ססיליה מרגישה כל הזמן, בלי לראות כלום. אבל היא אפילו לא יודעת מה המשמעות של צבע, שלא כמוה.
"איזבל! רואן! תאו! מרשל! כריסטי!" היא המשיך לצעוק, אבל אף אחד לא התעורר. היא לא רצתה להזיז את הדמות ששכבה לידה, כי אולי היא נפצעה מהכדור ששלח ג'מי. היא לא הספיקה לחשוב על הרעיון עוד, מכיוון שאור עז נכנס לחדר. היא צמצמה את עיניה במהירות, מנסה שלא להפגע מהאור החזק שהופיע פתאום.
עכשיו היא כבר הבחינה בקירות החדר, במרחק של כשניים עשר מטרים ממנה, לפי החישוב המהיר שביצעה בראשה. היא רק ראתה שהדמות שהייתה לצידה הייתה מרשל, כפי שחשבה. הוא לא דימם מהגב שלו, וגם לא מהרגליים. בכלל, נראה היה שכל השטח סביבו לא מלוכלך בדם. אבל זה לא היה הכי חשוב באותו הרגע, היא ניסתה להבין מי הכניס את האור העז לחדר.
היא הסתובבה שוב לכיוון האור, אבל מאחוריו נשאר רק הקיר האפור שהיה מכל צדדיה. היא נאנחה בצער, חוזרת לכיוונו של מרשל המוטל על הרצפה לידה.
"מרשל!" היא לחשה לתוך אוזנו, עדיין נמנעת מלהזיז את בן דודה. "מרשל!" הפעם היא דיברה לאוזנו חזק יותר. לא נראה היה שהוא מגיב בצורה כלשהי לדבריה. היא נאנחה בצער, ותפסה ביד השמאלית שלו. היא התחילה לטלטל אותה. במהירות מדהימה עיניו של מרשל נפערו בכאב.
"אגת', אני יודע שאת אלימה קצ-" הוא התחיל, אבל קול אחר קטע את דבריו, הקול של כריסטיאנו.
"אגי! מרסל! זה אתם?" הוא שאל בקולו הילדותי, והתקרב לכיוונם בצעדים מהוססים. השיער הג'ינג'י שלו היה מלוכלך במשהו אדום-חום, אגת'ה נבהלה מיד, אבל הרגיעה את עצמה שבטח זה לא הדם של כריסטיאנו. הוא הגיע עד מרשל ואגת'ה וטלטל את ידו של מרשל.
"יס סם דם מתוך איזל!" הקול הילדותי רק הגביר את הפחד שלו, איזי מדממת. אגת'ה נאנחה בצער, היא ידעה שעכשיו זה החלק שלה. אף אחד מהאחרים לא יכול לעזור, חוץ מסבא. אבל סבא לא כאן, אחרת הוא כבר היה עוזר.
אגת'ה התחיל ללכת אחרי כריסטיאנו, שצעדיו הפכו להיות קטנים יותר ומהירים יותר. באמצע הדרך הוא מעד ונפל על ססיליה, שצרחה בבהלה. 'מסכנונת. עיוורת ומישהו נופל עליה…' חשבה אגת'ה, ועיניה העיוורות של ססיליה התחילו לעפעף, כמו תמיד. היא פשוט לא ראתה, העיניים שלה יכלו להפתח.
"ססילי, כריסטיאנו נפל כי הוא מסכנון, בסדר? ססיליה, אני במרחק של כל היד שלך מלפנייך. תמתחי את היד." מלמלה אגת'ה בקול שקט. מרשל עמד מאחוריה. "תשמור ששום דבר לא יקרה לה!" היא סיננה במהירות לכיוונו של מרשל. מרשל הנהן במהירות, מקווה שאגת'ה לא תצטרך לקרוא לרואן להרביץ לו.
כמו שססיליה הייתה עיוורת, ואגת'ה הייתה גאונה, מרשל היה שחקן מוכשר. אבל הוא באמת ותמים אהב את בני משפחתו. וכמו שמרשל היה שחקן מוכשר, רואן היה אלים מדי – או כמו שאמא שלו נהגה להגיד, מעט אגרסיבי, תאודור היה סופר. ואיזי, טוב, לאיזי היו הזיות. סכיזופרניה, ככה הגדירו את זה. אבל כל הילדים ידעו שיש לאיזבל יכולת נבואית למדי.
כריסטיאנו קם במהירות והתחיל לצעוד ביחד עם אגת'ה לכיוון שבו לפי דבריו שכבה איזבל ודיממה. כשאגת'ה הגיעה למקום היא גילתה שכריסטיאנו לא הבין את זה נכון. יש שם דם של איזי, נכון. אבל היא נשרטה בכף היד שלה ודיממה קצת, ובין היתר שקעה באחת ההזיות שלה ולא הגיבה למה שכריטסיאנו ניסה להעביר לה. אגת'ה נאנחה לכיוונו של כריסטיאנו.
"כריסטי, היא לא מדממת רציני. רק נשרטה קצת, זה לא משהו רציני." הקול שלה היה בטוח בעצמו רגיש, אבל בתוך תוכה היא כעסה על הילדותיות המוגזמת של כריסטיאנו. היא רצתה שהוא יבין שלא הכול תמיד רע, שהוא יתנהג כמו שצריך שהוא יתנהג, לא כמו ילד קטן וטיפש.
היא התחילה ללכת חזרה לכיוונו של מרשל, שלא יקרה שום דבר לססיליה. כאשר היא ראתה אותו כבר בקושי היא גם הבחינה שהנר עומד להגמר, שכבר אין כמעט נר. היא לא הספיק להשמיע צליל עד שהחושך שוב כיסה את החדר.
"נמות." מלמל כריסטיאנו. זה היה כמעט אינטיליגנטי. אגת'ה העריכה אותו על הצלילות הקצרה, אבל כריסטיאנו שוב הפך להיות הילד הילדותי והאינפנטילי… עד שהיא נזכרה שאינפנטיל זה ילד בספרדית וזה לא מתאים.
"לא, אנחנו לא נמות, כריסטי." היא אמרה בקול שקט, מביטה במרשל שעמד מולה ולא בכריסטיאנו. "מרשל, תעזור לי להעיר את כולם, אני צריכה לגבש איתם תוכנית." הקול שלה היה מצווה, למרות היותה הצעירה ביותר. כולם העריכו אותה, למרות שכולם ידעו שהיא לא האדם המושלם מבחינת האופי.
"כן, אם את רוצה." אמר מרשל, אבל אגת'ה לא ענתה. היא הייתה עסוקה בלהביט באיש שנכנס באותו הרגע לחדר. הוא היה גבוה יותר ממרשל בהרבה, בערך שני מטרים, להערכתה של אגת'ה. היא ראתה את הבוהק ששלח שיערו הלבן כמעט של האיש שנכנס לחדר, מבנה גופו היה כמו של כרסטיאנו, שרירי ולא יותר מדי שמן, מסת שריר. האיש הביט לעברה של אגת'ה הקטנה, וזה היה מבט סוקר ומאיים, מוודא שהיא לא תעשה כלום, אפילו אם היא בטוחה שהיא צריכה לעשות משהו. זה היה מבט מפחיד כל כך עד שאגת'ה נצמדה לרצפה והעיניים שלה בהו בו. הוא יכול לפגוע בה, יכול לפגוע במרשל וכריסטיאנו וססיליה.
"אגת'ה, בואי איתי עכשיו." הקול שלו היה ברור אך נעים, מאוד לא מאיים. אגת'ה נרתעה רק בגלל שהייתה בטוחה שזוהי הצגה שנועדה למשוך אותה בלשון ולהוביל אותה למלכודות, אבל היא הייתה חייבת לזוז.
היא נשמה נשימה עמוקה אחת והתיישרה, התחילה לצעוד.
"לא!" צעק כריסטיאנו. הוא היה ילד קטן, אבל אגת'ה באמת הקשיבה לו. "כן, כריסטיאנו, אתה לא רוצה לאגת'ה תמות, אבל אגת'ה חזקה," הקול שלה היה מלא לעג, אך כריסטיאנו לא הבין.
"תשמור עליו," היא סיננה באיום לכיוונו של מרשל, בקול מצווה וקר.
כן, הוא צריך לשמור עליו, לשמור עליו מכל סכנה. אגת'ה פסעה באיטיות ובצעדים ארוכים עד שהגיעה לאיש, ושם הביטה בו זמן רב, עד שהסתובב והתחיל לצעוד דרך הדלת שמאחוריו. אגת'ה נשמה נשימה אחרונה ופסעה אחריו, לעבר מקום שלא ידעה מה הוא.