הסינדרום – הקדמה (פרולוג).

האיש ישב בחדרו והביט בשולחן הריק. הוא ניסה לכתוב את זכרונותיו כבר פעמים רבות, אך עדיין לא היה יכול להתמודד עם העצב שהעלו בו הזכרונות שהיו מלאים במוות. הוא נאנח בצער, מביט בצלקות הדקיקות ובלתי מורגשות כמעט שבאצבעותיו הזקנות ואיטיות כבר. עיניו התרוצצו שוב ושוב בין האצבעות לבין הארון הנעול שבקצה החדר. הוא הרהר שוב, האם הגיע הזמן לפתוח את הארון? אך הוא לא הגיע להחלטה. חריקה נשמעה מדלת המהגוני של כניסת ביתו. הוא הצליח להרים את קצות פיו במחווה שהייתה דומה רק מעט לחיוך, אלו בטח היו נכדיו.
הוא קם באיטיות מהכיסא שלו והתחיל לצעוד לכיוון הדלת באיטיות שמאפיינת אנשים מבוגרים כמוהו. הוא שמע את הצעקות של שתי בנותיו ובעליהן על נכדיו. הוא הביט דרך חור העינית על סלון ביתו הנקי למדי, עד שהנכדים הגיעו. 'בטח שתיהן זכרו להביא מפתח כי בטח האיש הזה, אבא שלהן, לא זוכר איך להכניס מפתח לחור של הדלת', הוא חשב בכעס, הן אפילו לא דפקו בשביל שהוא ילך ויפתח אחרי שנה שלא ראה אותן ואת הנכדים האהובים שלו.
הוא פתח את הדלת בדחיפה קטנה, והדלת, שהייתה מאוזנת היטב ומשומנת היטב לא השמיעה אף לא חצי צליל כאשר נפתחה. הוא נכנס לסלון בצעדים חרישיים, ורק אגת'ה הקטנה שמה לב לכך שהזקן נכנס לחדר. היא החזיקה בידה סל קטן ומלא ביצים צבעוניות שהיא בעצמה צבעה. האיש חייך לעברה והניח את אצבעו על פיו בכדי לסמן שלא תגיד כלום. היא חייכה לכיוונו את החיוך הילדותי שאפיין את בת החמש הקטנה. היא התחילה ללכת על קצות האצבעות לכיוונו, מחזיקה עדיין את הסל המלא בביצי פסחא בידיה. אבל לצערה ולצערו של הסב מישהו שם לב. למזלם, זה בדך הכול היה תאודור, האח הבכור של אגת'ה. היא הרימה את האצבע הקטנה שלה והצמידה אותה לפה שלה, מראה לתאודור עם ידה השניה שהסב כבר בסלון.
כשתאודור ואגת'ה התחילו ללכת הרעישו הצעדים שלהם מעל לכל ההמולה של דיבורי המבוגרים, וכולם שמו לב לילדה ולנער שצועדים לכיוון הסב שעמד בכניסה לסלון.
"שלום בני משפחתי היקרים, שחשבו שהסב והאב לא יכולים לפתוח את הדלת לביתם לבד, כי הם זקנים מדי,” הוא עבר בעיניו על שלושת ילדיו ובני זוגם. “ושלום לכם נכדי היקרים שהתגעגעתי אליהם כל כך עד שאני אפילו ארשה להם להחריב את הסלון שלי עד שהם יסעו, ואז אני אחזור לנקות אותו עד שתחזרו בפסחא הבאה וכך שוב…” הוא חייך לכל הילדים, שעמדו בצד השני של הסלון.
שתי בנותיו הסתובבו והתחילו ללכת לכיוונו, בעוד בנו האמצעי נשאר ביחד עם אשתו וילדו הפעוט. הילדים מיד חזרו לביצי הפסחא שהחליפו בינהם, רבים של מי יותר יפה.
"אבא!” צייצה הצעירה מבינהן, רצה לכיוונו. היא חיבקה אותו בחום, גם היא, כמו הילדים, לא ראתה את אביה כבר כמעט שנה שלמה. “שלום מר פורס.” אמר בעלה של הצעירה, גוונדולין. גם בתו הבכורה הגיעה במהרה, וחיבקה אותו כמעט כמו שחיבקה אותו הצעירה. "פאפא, לא היית חייב להיות כל כך דרמטי,” היא ציחקקה, משתמש בשם הישן והאהוב עוד מימי ילדותה. הסב חייך לעברה וזקף את גבותיו המקושתות. “אתה רוצה שאני אקרא לך אדון פסאל?” הוא שאל את חתנו אולף. האיש הצעיר נענע בראשו בבהלה.
"אז תקרא לי הנגי, אף אחד לא קרא לי מר משהו מאז שהייתי בן עשרים וזה היה מזמן!” הוא חייך לכיוון החתן הצעיר. “בכל מקרה, גוונדי, סילבי, תכינו משהו לאכול. הטבחית שלי חלתה אתמול בצלחית והחליטה לא לבוא היום…” הוא גיחך. הוא ראה בקצה החדר את בנו האמצעי, טים, מחבק את אשתו הקטנה. שניהם נראו שפופים מאיך שנראה בפעם האחרונה שפגש אותם, וטים היה כל כך אדיש ואפילו לא בא לחבק אותו כאשר גילה שהוא בחדר. הנגינג לקח נשימה עמוקה והתחיל לצעוד בצעדים כבדים ומודגשים לכיוון טים ואשתו נסה.
"טימי, מה קרה איתך?” שאל הנגינג כאשר היה במרחק מספק מהשניים, ככה שיוכל לגעת בכתף של טים. האיש הצעיר הסתובב עם פניו לכיוונו של הנגינג, אביו. “אתה לא יודע, לא סיפרו לך?” קולו היה מלא לעג וכעס. כתפיו החלו לרעוד בכעס, ועיניו התמלאו דמעות. הנגינג שם לב שידה של נסה מתהדקת סביב מותנו של בנו האמצעי, והוא הסתובב עם פניו לכיוונה. “מה עשית לטימי?” הקול שלו כמעט רעד, אך היה מלא חוזק ועוצמה שמילאו אותו כאשר כעס.
"לא עשיתי לו כלום, אתה עשית לו. אתה לא התייחסת לטימי. בגלל שאתה מתנגד לטכנולוגיה,” הקול שלה נהפך מריר יותר ויותר מכל רגע, “לא ידעת שהנכד שלך מת, לא שמת לב שפליסרי לא כאן? נכון, הנגינג פורס?” הקול שלה נהפך קשה כאבן. האיש הביט בה בעיניו החלביות כמעט ורעד, רעד כמו עלה נידף ברוח.
"הסתלקי מכאן עם האיש שקורא לעצמו בני, הוא שמע את הסיפורים שלי והוא לא היה מאשים אותי לעולם, הסתלקי מפה עם השרץ שלך!” קולו התגבר עד שנהפך לצעקה מרה שהדהדה בבית הגדול. האישה הביטה בו בפעם אחרונה בעיניה הקטנות והמכווצות ואחזה בידו של טימי, בנו של הנגינג, הנגינג שגירש אותו מהבית בו בילה את כל ילדותו. שני המבוגרים יצאו מהבית בלי לחכות אפילו דקה, אבל הנער בן ה13, כריסטיאנו, נשאר לבהות בסבו.
"סבא? אני לא רוצה ללכת. אני אוהב אותך ואבא ואמא כבר לא כמו שהם היו פעם.” הסב שם לב שהוא נשאר אינפנטילי כמו שהיה פעם, ילדותי בצורה לא סבירה. הוא הביט בשיער הקצר של כריסטיאנו ולא חייך.
"תלך עם ההורים שלך, הם אוהבים אותך.” הקול שלו רעד יותר מדי, הוא כעס על זה. הוא היה מלא כעס, לא סתם כעס.
"לא רוצה ללכת עם אמא ואבא, אני אוהב אותך יותר. אני רוצה להיות עם עם איזי וססילי ותאו ומרשי וכולם!” הקול שלו הפך להיות צייצני יותר וגבוה יותר, הוא לא רצה ללכת עם ההורים שלו. הסב הזקן הביט בשאר המבוגרים שבחדר, בגוונדולין וסילביה, באולף ודניאל שכמעט הפכו להיות ילדיו מרוב שהיו קרובים לאיש הזקן.
"תשאר פה, כריסטי.” הקול של סילביה לא רעד אפילו לא קצת, היא הייתה בטוחה בעצמה. היא הביטה בילד הגבוה והגמלוני, עם המפרקים הבולטים והפנים הילדותיות. הילד עם השיער הג'ינג'י שהיה גם לפליסרי שמת ממחלתו, שהיה גם לנסה ששנאה את הנגינג.
הנגיגנ פתח את ידיו בשביל ללטף את כריסטיאנו הבוכה, שלא היה רגיל לכל זה. הוא היה רגיל לאיטליה החמה ולישיבה בבית הקיץ הענקי שלהם כל היום, ולחיבוקים של אמו ואביו כל הזמן. הנגינג העביר את ידו הזקנה על שיערו הג'ינג'י המתולתל של כריסטיאנו, מלטף אותו ומנחם אותו. הוא הרים באצבעות ידיו את סנטרו של הילד ואת כל ראשו. הוא הביט בעיניים הילדותיות והגדולות שלו, בעלות הצבע החלבי שאפיין את כל המשפחה של הנגינג ואת הנגינג עצמו.
"אני אהיה פאפא ומאמא שלך, טוב במבינו?” הקול שלו נהפך רך יותר בכל מילה שאמר לכריסטיאנו. הוא בקושי הרגיש את ההנהון הזעיר בראשו של הנער הילדותי.
הוא ליטף שוב את ראשו של כריסטיאנו והביט על כל הילדים והנערים.
"רוצים לשמוע את הסיפורים של סבא?” הוא שאל בקול הרגיל והקשיח שלו, אבל למרות הכול הוא ניסה לחייך בחוסר הצלחה. כל הילדים התאספו סביבו, הם אהבו לשמוע את הסיפורים של האיש הזקן שהיה סבם.
הוא הלך באיטיות לכיוון חדרו, עדיין מחזיק את ידו של כריסטיאנו ומלטף את ראשו. הוא עזב לרגע את היד של כריסטיאנו בשביל לפתוח את דלת המהגוני המובילה לחדרו, וכולם נכנסו.
הוא התיישב על הכורסא העתיקה שניצבה באמצע החדר, ליד השולחן. הכרית שלה הייתה בצבע צהוב דבשי, הצבע האהוב על הנגינג עוד מימי ילדותו. הוא הוציא את כל הכריות מהארונות וסידר אותן על הרצפה בחצי גורן, נותן לילדים לשבת מולו. הוא הביט בכולם, סורק אותם אחד אחד. הוא אף פעם לא הצליח להבין איך ייתכן שהם כל כך דומים לכל – אבל זה היה לא לעכשיו, עכשיו הוא צריך לחשוב שהם הנכדים שלו.
הוא הביט באגת'ה הקטנה והנמוכה, שהייתה בסך הכול בת שש, אבל היה לה השכל החריף והתבונה של הנגינג, והוא היה החכם ביותר בכל סביבה בה נמצא. היא הייתה ילדה בעלת שיער בצבע בלונד פלטינה, כמוהו, והוא היה ארוך יחסית לשיער של אמה. הוא הגיע לאגת'ה עד למותנה, בערך. הוא היה מסולסל בקצוותיו, כך שהנגינג האמין שהוא היה יכול להגיע עד לברכיה אם הוא היה ישר. עיניה הגדולות והכהות של אגת'ה ננעצו מיד בהנגינג, כמו תמיד כשהקשיבה לסיפוריו. ממנה הוא העביר את מבטו לאיזבל בת ה16 שישבה לידה, חיבקה אותה ביד אחת ובידה השניה ליטפה את ראשו של כריסטיאנו העצוב. היא הייתה שונה מאוד מאגת'ה, אך המבט החודר של עיניה היה זהה לעיניה של הקטנה. השיער השחור שלה היה גזור בקו כתפיה, תמיד חלק מדי ומסודר. העיניים שלה היו חלביות, כמו עיניו של הנגינג. אבל אותו המבט של אגת'ה היה בהן.
הוא עבר על כריסטיאנו בלי לחשוב, הוא היה עצוב בשבילו, כמובן. אבל הוא לא רוצה להיות עצוב עוד יותר. הוא האמין שכריסטיאנו יצליח להסתדר בעזרתם של כולם, כולם עזרו לו תמיד, כמו שעזרו לכל אחד. הוא הספיק רק להניח את עיניו ססיליה כאשר הדלת נפתחה ברעש איום. הוא נרתע בבהלה, מכיוון שלא האמין שזה מה שקרה. הדלת שלו לא הייתה אמורה לחרוק, אלא אם כן מישהו פתח אותה בכוח רב מדי. הוא הרים את עיניו מהילדים והביט בשני האנשים שנכנסו לחדר.
בעוד האחד החזיק אקדח קלצ'ניקוב לא מסוכן, השני החזיק בידו כמה צמידים זהובים. הנגינג נרתע בבהלה, לא שוב. הוא לא רצה לפגוש את האנשים האלה שוב פעם, אחרי שעשו לחייו מה שעשו להם. אבל הם הגיעו בכל מקרה לקחת את- הרעיון גרם לו לכעוס. חלקם בסך הכול ילדים, הוא חשב בכעס. וזה מסוכן יותר ממה שזה היה פעם, זה בטוח.
הוא הביט בשני האנשים, וזיהה אותם.
"לא! אל תקחו אותם! לא, ג'מי!” הקול שלו היה צורמני מדי, לא טבעי. הוא זכר אותם עוד מימי ילדותו. למרות שהוא רצה שהארגון יסתדר, הוא לא רצה שהם יקחו את הנכדים שלו. מה יגידו ההורים שלהם? “לא!” הוא צרח שנית, אבל שני האנשים לא הקשיבו לו. בעל האקדח ירה שבע יריות, כל אחת מהן פגעה באחד הילדים.
השני התכופף לקחת את כריסטיאנו, והספיק רק ללחוש באוזנו של הנגינג ששהה על הרצפה בקול חלוש: “נשמור עליהם הכי טוב שנצליח, ידידי.”