הסוף של כל הסופים (משחק כתיבה)- פרק 1: אנדרו

בשעה שהוא הולך אל עבר הקומה הרביעית, לצד חבריו הטובים, אך הוא עדיין שקוע במחשבות, האם היה זה חלום או מציאות. ההרגשה הזאת שיש ביניהם בוגד הרסה בהתחלה, אבל מה ששבר אותו לגמרי- זוהי הייתה המציאות.
הוא ממשיך להתהלך בכבדות, נזכר בדממה השקטה והסוערת, וברחשים של הלילה האחרון. הוא סבור, כי המלחמה הזאת רק התחילה, והוא אינו יודע אם יצליח לשרוד. התקווה שלו מתפוגגת, אבל, למרות הכל.. הוא יודע כי הוא ייגאל לפני הקץ.
בזמן שאנדרו עדיין שקוע במחשבותיו, הוא וידידיו ממשיכים להתקדם לעבר הקומה הרביעית. כשהם מגיעים לקומה השלישית, הוא מרגיש את אחיזתו מתהדקת כלפי השקית הקטנה הטמונה בכיס מעילו. הוא אמנם מרחם על הגנבים, אבל טיפש הוא לא, ולא מספיק מטומטם לעזור להם. טוב, לפחות אלו הן מחשבותיו.
הוא מביט בהולכים ושבים ורואה נער המוכר לו. תמיד הוא היה מסתובב עם המעיל השחור המוכתם, ולא טרח לסדר את שיערו הפרוע. אנדרו יודע כי הם בני אותו גיל, ומשום מה הוא תמיד חיפש אותו בעיניו, למרות שאינם דיברו אפילו פעם אחת.
אנדרו ממשיך ללכת.
"תגיד, דנטה," אומר אדם שראה לאן הסתכל אנדרו. "הבחור הזה.."
"כן," אישר את מחשבותיו דנטה, "גנב, ככל הנראה".
המילה הזאת, "גנב", היא מעוררת באנדרו דברים איומים ונוראיים. ההרגשה החוזרת הזאת שזה קרה מתחת לאפיו, והוא אפילו לא שם לב, אפילו לא שם לב למוות של אחיו. הם לחצו עליו, הדקו את ההגה. הם עטפו אותו באהבה מזויפת וכשלא היה מוכן הם חיסלו אותו. זה היה מוות חברתי. לא הייתה לו תקווה. זה היה הגורל. אפילו ששלושתם התנגדו לזה, בשביל כל השאר הם היו כמו כינים, חופפים אותם והם נעלמים. אחיו היה אהוב, אך כמו כל אחד אחר באקסודוס הוא הדרדר בסופו של דבר, ואז, יום אחד הם מצאו אותו שוכב עם עיניים פתוחות לרווחה, והוא לא נשם. הוא מת, כמו כל אחד אחר באקסודוס, באכזריות חונקת וצורחת שלא מותירה אותך שלם. ואף אחד או שום דבר יוכלו לכפר על זה, כי תמיד הם ימשיכו להרגיש את הריקנות הזאת. והמחשבה הזאת, שהוא לא יכל לעשות כלום, הרסה את אנדרו.
עדיין הורסת.
אז הם המשיכו ללכת, עד שהגיעו לקומה הרביעית והתיישבו בשולחן אחד, אכלו משהו והמשיכו כל אחד לעניינו,
שקועים במחשבות.