הסוד שמאחורי היריה פרק 4

"תומס! תומס!"
תומס נפל על רצפת המסדרון.
עיוותים ופירכוסים עזים תקפו אותו.
הוא פשוט שכב שם ורעד- ללא יכולת שליטה.
סביבו אנשים התאספו וצעקו.
אבל הוא לא ממש שם לב.
"תתקשרו לאמבולנס!" צרחה מישהי
"הוא מפרפר! " צעק מישהו אחר
"תתרחקו כולם! תנו לו מרחב!" נשמע קולה המצווה של גרייס – בת דודתו.
תומס הרגיש נורא.
הוא תמיד הזדהה עם אנה ועורך הדין שלה בסרט "שומרת אחותי"
הוא לא שולט על גופו.
הוא חולה באפילפסיה- מחלת הנפילה.
תומס וחבריו התבדחו תמיד שתומס חסר שיווי משקל ואיזון ולכן כל הזמן נופל.
תומס שנא את חוסר השליטה הזה.
בשלב כלשהו ראשו נדפק בחוזקה ברצפה הוא הרגיש שעולמו מחשיך.
»»»»»»»»»»»»»»»
תומס פקח את עיניו.
הוא בחדר שלא היה שלו בבית החולים.
הוא התיישב באיטיות.
הוא לבדו.
בעבר בכל פעם שחטף התקף משפחתו הייתה מחכה כולם בחדר עד שהתעורר.
לאט לאט הם עברו לחדר ההמתנה.
לאחר מכן פחות מקרוביו חיכו בחדר ההמתנה. הם חיכו בביתם ותומס היה מצלצל אליהם.
ואז הגיע השלב שבו גם משפחתו המצומצמת חיכתה רק בחדר ההמתנה, ואז בבית לצלצול. רק הוריו נשארו לצדו. ואז גם הם עזבו. הם היו מחכים בחדר ההמתנה ואז לצלצול.
ועכשיו איש לא חיכה לו או לצלצול.
כי כולם ידעו.
תומס חולה באפילפסיה.
לתומס יש התקפים.
תומס תמיד עובר את ההתקפים.
אין צורך לדאוג לתומס.
"בוקר טוב חדר " מלמל תומס בשקט.
ואז הוא קם מהמיטה. המחטים דקרו אותו.
הוא תלש אותם.
המוניטור צפצף בקצב הקבוע של ליבו.
הוא ניתק את המכונה.
המוניטור צפצף עוד פעם אחת ואז דמם.
"דוקטור איבדנו אותו!" נשמעה קריאה מבוהלת.
תומס יצא מהחדר והתנגש באחות שרצה לחדרו ובהלה נראתה על פניה
"אל תדאגי סופיה. זה תומס. הוא רק ניתק את המכשירים" ד"ר אדוארד אמר בטון משועשע.
תומס הנהן לעבר האחות -סופיה.
"אז מה, את חדשה פה." קבע עובדה
"לא. תומס זו סופיה. סופיה זה תומס. "
"נעים לפגוש אותך תומס " אמרה בטון בוטח
תומס רק הנהן לעברה בשנית והמשיך ללכת.
"לא לא ידידי. קיבלת חדר לארבעה ימים ושלושה לילות" אמר אדוארד
תומס הביט בשעון שנמצא במסדרון- 3:32.
"צר לי אבל אאלץ לבטל את ההרשמה"
"הו לא ידידי. לא היום."
"נו באמת אד. זה נחוץ?"
"כן תומס. אתה לא היית בהכרה ארבעה ימים. ערכנו לך כמה בדיקות שגרתיות. והתוצאות שקיבלנו לא נראות טוב"
"צפוי החמרה בעוצמת ההתקפים? מעולה"
"לא. אתה חולה."
"אה באמת? לא ידעתי" קולו של תומס נטף לעג. נמאס לו כבר מהמקום הזה.
"תומס זה רציני. גילו אצלך לוקמיה "
תומס קפא במקומו.
אדוארד הביט בו במבט חלול. עיניו הבריקו יותר מהרגיל. ותומס קלט שהרופא בוכה
"תומס אני לא יודע איך זה קרה. גם לא היו לך את התסמינים שבדרך כלל יש. רק יותר התקפים מהרגיל. תומס היו לך 15 התקפים בחודש האחרון." אדוארד הניד את ראשו
"תומס אני לא יודע מה אני יכול לעשות. אני כבר לא יכול לעזור לך" הדמעות זלגו מעיניו של אדוארד ותומס נזכר שאדוארד הוא לא רק הרופא שלו אלא גם אחיה של אמו.
"אז עכשיו יש לי גם סרטן?"
אדוארד הנהן.
"לעזאזל " הוא קילל בשקט
ואז עבר לטון ענייני
"אמא ואבא יודעים כבר?"
"הם מחכים לך בחדר ההמתנה"
"איפה אנחנו בכלל?"
"אונקולוגית" נקבה סופיה בשם המחלקה
כמובן. יש עוד מחלקות.
"אולי כדאי שנעשה סיור קצר במחלקה? אני אקרא להוריך שיצטרפו" סופיה הציעה ואז מיהרה החוצה לאורך המסדרון ליד דלפק קבלה ודרך הדלתות השקופות.
כעבור מספר רגעים חזרה בלווית הוריו.
אמו חיבקה אותו חזק והוא ראה שעיניה אדומות מעט. אביו גם הוא נראה חיוור וחולני.
"מצטער" הוא לחש. כאילו שזו אשמתו.
"זה לא אשמתך יקירי" אמו כמו קראה את מחשבותיו.
"אהמ" כיחכחה סופיה בגרונה
"אז ככה. תומס זה חדרך מהיום. השותף שלך הוא מייק. מייק בן 15 וחולה כבר 8 שנים. לצערנו עוד לא מצאנו תרופה לסרטן בגב…" תומס הנהן להראות שהבין.
"מייק נמצא כרגע עם סבתו וסבו בטיול נחמד באיטליה. מייק תמיד אהב את המקום"
"זה נשמע נהדר. טיול עם המשפחה" אמר אביו בחיוך. תומס ידע שהוא מנסה להפוך את האווירה לקלילה יותר.
" פה זה דלפק האחיות. אם יש בעיה או משהו בא לפה ותמיד יהיה מישהו שיעזור לך" סופיה הורתה על הדלפק ממקודם.
"בואו נלך לומר שלום" אמר אדוארד
בדלפק היו שתי אחיות. אחת בלונדינית עם פנים ארוכים ועיניים כהות מחייכות ואחת ברונטית שנראתה יותר כמו דוגמנית מאחות
"תומס אלו תרזה וג'ולי. " הם חייכו אליו
"תומס חדש פה." היא אמרה
"אם אתה צריך משהו אל תחשוש לפנות אלינו" אמרה הבלונדינית- תרזה- בחיוך חם.
תומס הנהן.
הם המשיכו בסיורם.
בסופו תומס הוכרח לחזור לחדרו החדש.
הוא לא הודה בקול אבל הוא התגעגע לישן.
"טוב תומס. כאן אני נפרד ממך. מהיום אתה בידיה המסורות של ד"ר ונסה " אדוארד טפח על שכמו של תומס בחיבה
"תודה על הכל" אמר תומס בכנות.
הרופא רק הניד בראשו.
"תודה אד" אמושל תומס נשקה ללחיו
"אין על מה ג'וזי " הוא חיבק את את אחותו.
אביו של תומס רק לחץ את ידו של אדוארד.
הוא היה צריך להיות חזק בשביל אשתו ובנו וחשש שאם יפצה את פיו הוא יתחיל ליבב.
אדוארד פנה והלך לכיוון דלתות היציאה ורק עצר כדי להחליף כמה מילים עם רופאה גבוהה ודקה בעלת שיער חום שנצבע בבלונד ומשקפיים מבריקים על אפה הישר.
"אז…" תומס עטה הבעה אופטימית ושמחה ואמר בעליזות מזוייפת לאחר שהאישה הציגה את עצמה בתור ד"ר ונסה וויליאמס
"אם אני חולה בסרטן זה אומר שלא יהיו לי התקפים יותר?" בקולו היה שביב של תקווה
"לצערי לא תומס" ענתה ונסה בקול רך שהיה מפתיע בגלל חזותה הנוקשה
"מזה חששתי" מילמל תומס באכזבה