הסוד הגדול – פרק שני

אני מתיישב ליד כרמן, והיא נותנת לי את הרשימה בלי שבכלל ביקשתי.
אני לא מבין מה המבט המפוחד בעיניה, ואז…
אני מגלה. השם הראשון ברשימה הראשונה: קלייב קייג'.
הוי. שיט. ליד השם שלי כתוב המספר 25.
ואז אני מסתכל על השמות האחרים. השם הבא: כרמן תומפסון. ליד שמה כתוב המספר 8.
בשורה השלישית, אחרי כרמן, כתוב השם בנג'מין פארקר, ולידו כתוב המספר 10.
מתחתיו כתוב השם אמה ווילסון, ולידה כתוב המספר 5.
"חבר'ה, " העירה אותי אמה מהשוק שהייתי שקוע בו, בוהה במסך המחשב כאילו ראתה עכשיו מידע לאומי שלא פורסם מעולם.
"מצאתי מידע על בנקים לאומיים שנשדדו לפני חודשיים. "
"זה עוזר לנו איך? למה את לא מתרכזת בצופן? "
"א. – הכל נמחק לי, יצא לי אוטומטי והתחיל מחדש. נכנסתי לזה עוד פעם, והפעם זה לא כתב חרטומים, זה מספרים, אותיות וסימנים כמו משולש או שטרודל או נקודתיים וכל סימני הפיסוק האלה.
ב. – עכשיו אין לנו סיכוי לפענח את זה, אז ניסיתי משהו אחר. אולי משם הוא השיג את כל הכסף לשכירי החרב והציידים! "
"צודקת, " מחייכת כרמן בתקווה. היא מחזיקה את האייפון 5 שלה בידה, והנייד משמיע קול של הודעה שעתה נשלחה. "תקריאי. "
"אוקיי. 'לא מזמן, בנק יוקרתי בניו יורק, איפה שבלה בלה בלה בלה… קרה שוד. לא הצליחו לגלוץ מי הגנב, למרות כל המאמצים של ה-f.b.i והמשטרה האזורית. עוד שוד ב… " היא מגלגלת את הגלגל הקטן הזה של העכבר, כדי להשלים את המשפט. "דנמרק, בנק יוקרתי שרוב עשירי דנמרק והסביבה שומרים את הכסף שלהם.
" מאובטח ביותר" ציטוט של העיתונאי מארק דניס מה'ניו יורק טיימס', "לא ייאמן איך מישהו בכלל פרץ לשם, לא הכניסו אותי אחרי התקרית וגם חקרו אותי. לא שמעו עליי, מובן בהחלט – "
"הוא מתכוון להמשיך עם התלונות? " אני שואל בחוסר סבלנות.
"פשוט פגם במערכת שלהם, הדנמרקים". אתם יודעים מה זה אומר? "
כרמן לוקחת רגע לקלוט, מתלבטת. אני בטוח בכוונתה של אמה, בתשובה לשאלה הרטורית.
אני מחייך, והמבט המבין אחרי שנים נמרח על פניי. "שיש חפרפרת במערכת. " – ומהנהן.
"בדיוק! ואולי החפרפרת הזאת משתפת פעולה עם הדוקטור! זהו זה. "
כרמן יושבת שם, בחוסר מעש. שותקת.
בני נכנס לחדר בסערה, דבר אין בידו.
"קיבלתי את ההודעה שסימסת לי, כרמן. ובזמן שהייתי בבית, גיליתי משהו.
משהו חשוב. "
"מה? " אני, כרמן ואמה שואלים בפה אחד, סקרנים עד מוות לשמוע מה יש לו להגיד. נפחתי את נשמתי בזמן שבני עטה מבט מצליח, מבט של 'ניצחתי', אבל בקטע רע. לא עם החיוך המסוגנן. עם המבט המבוהל מעט, המפוחד והאימתי.
"נו? "