הסוד הגדול – פרק שלישי
"גיליתי אותם! "
"אני מוציאה לך את הגרון אם אתה לא מדבר, בני. " כועסת כרמן.
אני יכול למות מהמתח שבאוויר. זה כמו שאתה עושה מבחן, אתה לא יודע אם יצא לך טוב או לא, ואז – עד שהמורה אומרת את השם שלך – אתה יכול לצאת מדעתך.
כזה מתח בדיוק.
"יש לי רמז, אבל זה ממש לא בטוח. "
"נו? "
"המספרים הם הצופן לרשימה הבאה! "
"לא, נראה לך? " מגחכת אמה. "אם זה כל כך קל, היינו מגלים את זה עד עכשיו, "
"בני, תירגע. אתה מלא אדרנלין, כולנו מלאים. נמשיך מחר. "
"לא, אין מצב, קיילב! אתה יודע כמה עבדנו על זה היום? אני נשארת פה עוד כמה זמן, עד עשר. אז אני אלך הביתה, אל תדאג, " מחייכת אמה. "שום דבר לא יעצור אותי. "
"טוב, בסדר. " אני אומר. "אבל אנחנו משקיעים כל דקה פה. מי עוד נשאר? "
"אני הולכת, " אומרת כרמן. טוב, זה לא מפתיע. היא בקושי עוזרת, אבל יש פעמים שהיא ממש מבריקה רעיונות גאונים.
"אני נשאר. " אומר בני. הוא באמת עוזר לנו הרבה. האמת, כמעט תמיד. לפעמים הוא מזעיק אותי לרצח מזעזע שקרה ביער, ויש לו רשות לראות. טוב, לא מאבא שלו. אבא שלו הוא השריף. שריף פארקר. טים פארקר.
אבל אמא של בני מתה. שהיה בן שלוש, רצחו אותה. ממש מקרה… הזוי. מישהו עם אקדח, באמצע הרחוב, עם מסכה ובגדים שחורים כמו של גנב, פשוט התגנב מסמטה וירה בה, מול כולם. ברור שישר הזעיקו אמבולנס ומשטרה, אבל שום דבר לא עזר.
לא המשטרה ולא האמבולנס.
"ביי, כרמן. " מתחילה אמה, ואז כולנו מנופפים לה ואומרים לה "להתראות" בחביבות, אולי רק בני. הוא לא חנון, הוא ממוצע, לא ממש טוב בלימודים, לא משחק לקרוס, לא שום משחק ספורטיבי (הוא ממש גרוע בספורט), אבל הוא אוהב לראות דברים שיש בהם הרבה דם, וצרחות וצעקות מחרישות אוזניים. והוא גם מאוד אוהב לחקור כל מיני אגדות, כמו איש זאב, או ערפד, או מכשפות וכל הדברים הכאילו מציאותיים האלה.
"מצוין. "
הוא גם בלש מאוד טוב. וחבר מעולה.
כרמן יוצאת מהחדר, אנו שומעים אותה יורדת במדרגות, עם "תמסרי דרישת שלום לאבא ואימא, כרמן" של אימא שלי, ויוצאת מהחדר.
"אז ברור לנו מה צריך לעשות כדי לגלות את כל החרא הזה, נכון? " שואלת אמה, ואנחנו מהנהנים.
"נתראה מחר. אני צריכה ללכת, קיבלתי הודעה מאימא שלי. שכחתי שלכריס יש יום הולדת, " אומרת אמה, מתכוונת לאחיה הקטן, בן ה-13. אנחנו בני 17, אז לפי חוק עוד שנה: נהיה משוחררים לגמרי.
אמה יוצאת מהחדר, יורדת במדרגות ואימי אומרת אותו הדבר לה – את מה שאמרה לכרמן.
"ביי, קיי. " אומר לי בני, יוצא מהחדר ואימא אומרת לו את אותו הדבר – וכמובן שזוכרת להחסיר את ה'אימא'.
אני צועד אל החלון ורואה אותם. אמה הולכת שמאלה, שביתה ברחוב דייוידסון, וכרמן ובני לרחוב בייקר, צועדים ימינה בשלווה.
ורק אני לחוץ.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה היה הרעיון. – עוד יומיים, בבוקר בבוקר, בחשאי – אנחנו נוסעים לניו יורק בג'יפ הכחול והקטן מעט של בני. מה יהיה, לדעתכם?
כי אני לא יודע. חושש בלי ידיעה לעתיד. מוזר כל כך, אני מגחך לעצמי.
תגובות (0)