הסוד הגדול – פרק ראשון

"קיילב, מתוק, " צועקת לי אימי מלמטה, בעודי יושב עם כרמן, בני ואמה, מנסים לפצח את הצופן לרשימת החיסול של הרוצח הסדרתי, שהיה פעם נוהג ללמד אותנו פיזיקה.
"אנחנו צריכים לדבר, רד למטה. " היא צועקת, לא בקטע רע, בשביל שאשמע.
אמא שלי גידלה אותי כל חיי בלי אבא. היא סיפרה לי שעזב כי היה שיכור, אבל הם לא התגרשו. טכנית היא חד הורית נשואה, קשה להסביר. קוראים לה קאלי, יש לה שיער שחור, מתולתל וארוך ועיניים חומות, צרות מעט וחמות. היא אוהבת שחבריי באים לפה, אם זה בני, חברי הטוב ביותר, או חברה מיוחדת, לא משנה מי. היא חמה ואוהבת, והיא דוקטור מוסמך בבית החולים שבעיירה שלנו, הילס. היא דוקטור ואחות ביחד.
לי יש שיער חום בהיר וקצוץ, ועיניים ירוקות. אני בכיתה י', ויש לה הרבה חברים כי אני קפטן קבוצת הלקרוס. זה מן משחק כזה, כמו כדוריד רק עם מן מחבט שבו רשת קטנה, שבו מוסרים, מבקיעים או תופסים כדור טניס, חלק, מיוחד ולבן. אפשר לצעוד כמה שרוצים, חצי טניס – חצי כדוריד – חצי פוטבול.
משחק אלים ו"חינוכי מאוד לצפייה", אבל למי אכפת?
אני יורד למטה, ובני, כרמן ואמה מחכים לי למעלה.
"מה, אמא? " אני שואל בנימוס, עומד מולה. היא לחוצה, וחורקת את שיניה. כמו גיר שעושה רעש.
אני שונא את הגיר שנוגע בלוח הסקוצ'י הזה, ולגעת בדברים מחוספסים. זה עושה לי צמרמורת. לגמרי טיפשי אבל מפחיד.
מזל שבימינו יש טוש לוח ולוח חלק ונורמלי.
"אנחנו בחובות… ממחר אני עובדת משמרת לילה כל יום, כך שאהיה בבית רק שעתיים בצהריים. אין לנו ברירה, אלא אם כן יופיע סכום ענקי על השולחן מחר בבוקר או מתישהו בכלל.
יש לי שיטה. אתה מכיר אותה, נכון? "
אני מהנהן. אמא שלי סופרת את כל ההוצאות, ואת כל הכסף שנשאר עד…
שיעקלו לנו את הבית.
"יופי, חמודי. צריכים לצמצם את ההוצאות, בלית ברירה. "
"בסדר. " אני עונה, כועס ועצוב בעת ובעונה אחת.
כועס? – אי אפשר להסביר למה. אין לי מילים.
עצוב? – הרי כל מה שאמרה עכשיו זה שקר אחד גדול. היא לא באמת הולכת לעבוד עוד. היא משיגה עוד עבודה פה, אחת מכובדת. מחוץ לעיירה, כי עם כל הכבוד, והמבין יבין: תפקיד השריף כבר תפוס. זה שמרוויחים בו הרבה כסף.
"עוד כמה זמן יעקלו לנו את הבית? " אני שואל, לא חוסך ברגשנות. אני תמיד ממהר להגיע לעיקר.
היא מחייכת, יש לה כמה סוגי חיוכים. החיוך השמח, אני מכיר אותו פחות טוב מאשר את החיוך העצוב.
החיוך העצוב הוא זה שהיא מחייכת עכשיו. היא חייבת לחייך, לא להתבאס, להחזיק מעמד. אני לא שופט אותה. הכל 'בקטנה', אה?
החיוך העצוב שלה הוא זה שהיא מחייכת שאני, בעיקר ותמיד אומר לה או שואל אותה משהו עצוב שקשור לעתיד שלנו כאמא ובן בהילס. זה שתמיד מקרין תקווה, לי אין את החיוך הזה. המיוחד, שמחזיק אנשים.
היא מלטפת את ראשי כילד בן חמש, ומורה לי בעדינות, כמעט בוכה, לחזור לחדר.
אני חוזר לחדר, עם מבט סרקסיסטי כזה. אני חייב לשמוע בדיחה, אחת מהמפורסמות של בני. אלה שתמיד מצחיקות אותי.
שמו המלא של בני הוא בנג'מין, די ברור אבל חייב להתווסף. יש לו עור חיוור, תמיד היה לו, ושיער חום, לא קצוץ כמו שלי, אלא ממהר לגדול. כמו 70 או יותר שיערות חומות ובהירות שמודבקות בפזיזות זה אל זה ונוטות קדימה.
לאמה יש שיער בלונדיני חזק, לגמרי בלונדיני וכהה מעט. שיערה ארוך וחלק אך תמיד אסוף בקוקו נמוך, ועיניים כחולות ויפהיפיות. עורה היה בהיר, אבל היא משתזפת הרבה, אז הוא מתכהה לה מעט. לא מעט, קצת הרבה מעט.
לכרמן יש שיער חום כהה מאוד, עם גוונים מעטים של בלונד כהה שמתאים לצבע שיערה ועיניים חומות, בצבע דבש. שלושתיהם הם חבריי הטובים ביותר, אבל בני הוא חברי הטוב ביותר מבין שלושתם.
אני פותח את דלת החדר. הם שינו מקומות. החדר שלי לא מאובזר הרבה. אין טלוויזיה, אני נוהג לצאת הרבה מאשר להידבק ל'אקס בוקס' או לפלייסטיישן כמו איזה חנון. מיטה, כמובן, רגילה. ספרייה עם מחשב נייד שאני נושא איתי לבית הספר, אני תמיד נותן אותו לבני הרוב, כמעט לא משתמש בו בכלל.
הספרייה בצידה השמאלי של המיטה, בצידה הימיני נמצא ארון הבגדים שלי. גדול ומלא. טוב, אני מחליף כל הזמן. יש לי חולצות מיוחדות לריצות, סופגות זיעה, חולצות לתיכון, אין לנו סמל, חולצות חופשיות וסגנון חופשי. יש לי המון ג'ינסים, פוטרים וכל הטרנינגים שהרוב, גם, אני מלווה לבני, כי אני לא לובש אותם כמעט.
בני יושב לצד כרמן, על מיטת היחיד הצרה והארוכה שלי, ובידי כרמל רשימת החיסול. בקיצור, דף מלא שמות, שליד כל שם יש מספר.
עוד לא גילינו מה מסמן המספר שליד כל שם, ואנחנו לא יודעים מה זה, אבל אנחנו יודעים שלכל רשימה יש שם, שאותו צריך להקליד במחשב, ואם זה מצליח, עד מדפיסים את הרשימה הארוכה. אבל זו לא רק רשימה אחת. רק אנחנו מודעים לכל זה, העניין עם הרציחות. הדוקטור שלימד אותנו פיזיקה בט' וח' שוכר ציידים ושכירי חרב כל הזמן, לא ברור מי ואיך (אין לו גרוש על התחת, אפילו לא סנט), והם רוצחים את השמות שברשימה.
בתמורה למה, זאת השאלה. טוב, יש עוד המון שאלות.
אמה יושבת בכיסא החורק של המחשב, נוקשת באצבעתה השמאלית את השיר 'Yesterday' של הביטלס, שלא כל כך פופולרי עכשיו, ואצבעותיה ביד ימין מגלגלות את רשימת החיפוש לאתר של הדוקטור, שנפצח צפנים שאנחנו לא יודעים וננחש שמות בשביל לפתוח את הרשימה המצמררת הבאה.
"הנה, " אומרת אמה. "מצאתי משהו. "
היא נכנסת לאתר שכתובתו קצרה מאוד ולא ידועה כמעט, עם מספר צפיות מועט ביותר.
יש מין צופן בכתב החרטומים, נדמה לי, ולמטה כתובות המילים: "מילת המפתח:" וקו קצר ליד.
"אני הולך רגע, " אומר בני וקם.
"לאן? " שואלת כרמן בהתעניינות.
"בבית שלי יש תרגומן לכל השפות בעולם. ראיתי לפני יומיים, שתירגמתי משהו מהמחשב לצרפתית בשביל הסיכום 'כתב חרטומים'. זה מין טאבלט מיוחד כזה, אני הולך להביא את זה. "
הוא יצא מהחדר, החליף שתי מילים או שלוש עם אימי ויצא החוצה במהרה.