הניסוי פרק 1 אחרי 17 שנה.

"רוז!" ארוחת הבוקר מוכנה!!" אבי קרא לי מהמטבח.
ירדתי למטבח ונעצתי מבט בדבר שאבא שלי קרא לו ארוחת בוקר.
"אני נורא מצטערת, אבל אין לי זמן לאכול.." אמרתי בחיוך מקניט לעברו.
"זה נראה כל כך נורא? חשבתי שהפעם עשיתי את החביתה בסדר!"
"אה! זה מה שזה! ואני חשבתי שזה קיא ממוחזר! טוב לדעת שזה חביתה!" הוא שלח לעברי מבט מיואש "הטבח חולה את תצטרכי להתמודד עם הקיא הממוחזר לעוד יומיים לפחות!"
הנדתי בראשי "אני ישתה מיץ וייקח תפוח או משהו.."
יצאתי החוצה אחרי 'ארוחת הבוקר' המאוד מזינה שלי והתחלתי לצעוד לכיוון בית הספר.
בית הספר שלי שכן במקום יחסית לא מיושב, אנחנו גרים בתוך שמורה בצד הצפוני של מינסוטה אז הנוף פה כולל בעיקר עצים.
"רוז!! חכי לי!!" פתאום שמעתי משהו קורא מהשיחים. אני מכירה את הקול הזה הסתובבתי במהירות לא מספיק גבוהה כנראה כי מצאתי את עצמי על הגב שלשון חמה מלקקת לי את הפנים. "דון! תפסיק תפסק!! או קיי ניצחת!" שמעתי גיחוך זאבי. כן זאבי, אני מדברת עם זאבים, ולפעמים אפילו כלבים יש להם שפה ממש דומה.
כשגיליתי את זה הייתי ממש קטנה והתנדנדתי על הנדנדה שבחצר שלנו. החצר מחוברת ישר לתוך היער וכעבור רגע, יצא משם זאב נוהם. והבנתי מה שהוא אמר סתם ככה "רעב , חייב לאכול גם אן זה אומר לצוד בני אדם". אז עניתי לו בשפה שלו בלי פחד "אתה רוצה לאכול? חכה פה!" רצתי למעלה במדרגות והוצאתי נתח בשר גדול מהמקרר ונתתי לו.. משם פשוט נהפכנו להיות חברים. ודון פה, הוא הגור שלו.
"את שמת לב לריח מוזר ששורר לאחרונה ביער?" דון שאל אותי מתנשף.
"איזה ריח מוזר?"
"אני לא יודע בדיוק.. ריח של דבר מת אבל לא בדיוק מת"
"לא ששמתי לב.."
הבצפר יכול לחכות.. " תראה לי למה את מתכוון.."
"אוקי!! בואי אחרי!! אבל תנסי לשמות על קצב!"
התחלתי לרוץ אחרי דון לתוך היער. אני תמיד אהבתי את היער לרוץ ככה חופשיה מחוץ לבצפר מחוץ לקירות של בטון הרגשתי שזהו מקומי הטבעי.
אחרי כמה דקות של ריצה קלה אני מריחה ריח כזה דוחה של משהו מת שכבר הספיק להרכיב.
"אוי הריח החמיר מאז הלילה"
בקושי שמעתי מה דון אמר והלכתי אחרי הריח. עד שהגעתי לקרחת יער קטנה. ואז ראיתי את מקור הריח. לא האמנתי למראה עיניי…