הניסוי **הקדמה

פרולוג

לפני 16 שנה

זה היה באמצע דצמבר והיה נורא קר. אך בחדר העגול והלבן שבו סגרו את אן לא היה אפשר להבדיל לא בעונות לא בשעות ולא בימים כאילו הזמן דילג מעל החדר והשאיר את אן
להרהר עם עצמה. ועם הבטן הגדולה שלה. היא הייתה בסוף החודש השמיני להריונה. היא חיכתה לסימן שהם קבעו כדי לסמן לה שהכל מוכן לבריחה. השרת הגיע והנהן לה. עוד חמש דקות יוציאו אותה לבדיקה ובהזדמנות הראשונה – היא תברח. היא לא תיתן לבת שלה לשלם על הטעויות שלה. זאת ההזדמנות שלה לכפר רק על טעות אחת.
חבורה של אנשים בחלוקים לבנים צעדו לקראתה בקצב אחיד. הם לא דיברו. רק סימנו לה שהגיעה שעת הבדיקה שלה.
היא הרגישה כל כך עייפה אבל היא קמה והתחילה ללכת. באמצע הדרך לשם נשמע פיצוץ. ואז יריות של רובה.. בתוך מספר שניות החלוקים הלבנים נצבעו באדום עז. "אן!!!" היא שמעה משהו צועק מאחוריה "למי את מחכה?!" תברחי!" וזה מה שהיא עשתה עם כל העייפות והייאוש ששרו סביבה בשמונת החודשים האחרונים היא עזרה כוח והתקדמה במהירות לכיוון היציאה. היא בחוץ. היא רצה עברה את הגדרות הכל מתפוצץ מסביבה. זה המרד של ה'מטופלים' כך הם קראו להם ואן הייתה חלק מהם. היא מיהרה ככל שיכלה עם הבטן הגדולה שלה. התחיל לרדת גשם. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיא הרגישה גשם. היא הלכה והלכה והיא לא זוכרת עד מתי היא הלכה עד שהיא קרסה שם ברחוב. משהו ראה אותה דרך כל הגשם וניגש אליה. היו לו פנים נעימות ומתוך אינסטינקט היא ידעה שהוא יהיה אבא טוב. פתאום התחילו לה צירים. אך לפני שהיא מתמוטטת היא צריכה לוודא "בבקשה תבטיח לי שתשגיח עליה" היא זעקה לאיש בכאב. האיש מצדו רק רצה שהאישה תירגע ותשכב עד שהאמבולנס שהוא הזמין יגיע. "תבטיח!!" היא לא ויתרה הילדה שלה תהייה בידיים טובות והיא תוודא את זה. "בסדר אני מבטיח!! רק תשכבי בשקט עד שהאמבולנס יבוא גברת!" עכשיו כשהוא הבטיח וכשאורות בצבע אדום כיסו כל עבר היא הרשתה לעצמה להתמוטט.