הנוסע בזמן- פרק 1

הנוסע בזמן
פרק 1: המפתח
'עזור לנו טיי' אמרו הקולות המוכרים שטיי לא הצליח לזהות, 'גלה את האמת' הקולות המשיכו להדהד בראשו, עד שראה מי אלה היו: ההורים שלו, הם היו פצועים וכבולים בשרשראות. 'אימא, אבא' אמר טיי והתחיל להזיע, 'עזור לנו טיי, השעון ממהר.. גלה את האמת' אמרו ההורים שלו. טיי התעורר מהמיטה בהתנשפות והוא הזיע כאילו עשה 10 סיבובי ריצה. "אימא.." אמר טיי חלשות לעצמו. טיי היה ילד רגיל לגמרי, שההורים שלו נטשו אותו והשאירו אותו בפתח הדלת בבית האומנה, כמו רוב הילדים בבית האומנה גם לו הייתה צלקת נפשית שההורים שלו פשוט לא רצו אותו. "טיי? הכול בסדר?" שאלה המטפלת של בית האומנה. "שמעתי אותך מדבר מתוך שינה" אמרה המטפלת ליד 'הבריון' המטומטם של בית האומנה, הילדים שהיו לידה צחקקו מעט. "כן.. אני בסדר גמור" אמר טיי וחייך חיוך מזויף. "מה קרה טיי? מתגעגע לאימוש'לה?" שאל ברוס, הבריון של הבית אומנה, טיי התעלם ממנו והתקדם לעבר הדלת שהוא לבוש בפיג'מה לבנה ארוכה וגם מכנסיים לבנים קצרים. "אימא'לה לא רצתה אותך? ברור מי ירצה ילד כזה מטומטם" אמר ברוס בקול מזלזל, טיי התעצבן ודחף אותו היישר אל המיטה, על הקרש טיפוס אל המיטה השנייה שהייתה מעל המיטה שלמטה (מיטת קומתיים למי שלא הבין ) "אתה תשלם על זה ילד דפוק" אמר ברוס והתעלם מהכאב שחווה באותו רגע, רק כדי לא להראות חולשה. טיי ירד במדרגות ישר אל הטבח לשתות שוקו עם עוגיות, כמו שאהב לאכול בכול בוקר. הוא ראה את מארי ג'ונסון, הילדה שאהב שנכנסה לבית האומנה באותו שנה שבה גם הוא נכנס. היה לה שיער שחור, עיניים ירוקות, היא רזה מאוד וגם מאוד גמישה, היא חייכה עליו ברגע שגילתה הוא מסתכל עליה, הוא המסיק מעט וחייך חזרה, היא ציירה על הדף הלבן הנקי בשולחן הסמוך.
"טיי בוא תראה מה ציירתי" אמרה מארי וחייכה, "אין בעיה" אמר טיי במהירות כדי שהיא לא תתחרט, הוא התיישב לידה והביט בציור, היה שם שעון חול ובאמצע היה סימן של איקס, "וואו איזה ציור יפה!" אמר טיי, "תודה" היא הסמיקה, הוא הביט בעיניים הירוקות שלה, ועד שנייה הוא הזיל ריר מרוב אהבה כלפיה. "יואו טיי" אמר ברוס שקלקל את הרגע, לפתע כאב לטיי הראש בצורה מזעזעת, הוא ראה את הכדור שהחזיק ברוס נזרק לעבר פניה של מארי, ולפתע הכאב ראש הפסיק. ברוס זרק את הכדור לעבר פניה של מארי, אבל טיי הספיק לתפוס אותם כי הוא ידע שזה יקרה. ברוס היה בהלם, כך גם מארי, וכך גם טיי. "מה אתה עושה?" צעק ארנולד, המנהל של בית האומנה, "יכולת לפגוע במארי" צעק ארנולד, "בוא איתי מיד לחדר שלך, אני צריך לדבר איתך דחוף " הוסיף ארנולד, ברוס התעצבן ומלמל לעצמו כול מיני קללות על טיי. "אמרת משהו" שאל ארנולד, "לא המנהל" אמר ברוס בעצבים.
"וואו זה היה מדהים, איך שעצרת את הכדור הזה. איך ידעת שהוא עומד לזרוק?" שאלה מארי בהסתקרנות . "כנראה רפלקסים" אמר טיי ומשך בכתפיו, 'טיי עזור לנו.. אתה יודע כיצד' אמר קול מהדהד בראשו של טיי. פלאשים של מפתח עגול בצורת צלב היה בזיכרון שלו. "אני צריך ללכת" אמר טיי והלך לחדרו.
הוא נחת על מיטתו הרכה, חשב על החלום שחלם על הוריו.. 'הלוואי שידעתי מה קרה להם, למה הם עזבו אותי? אני באמת ילד מטומטם שלא רוצים אותו?' חשב לעצמו טיי, הוא סובב את פניו לעבר הקיר שפתאום הוא רואה על הקיר חרוט הסימן הזה של המפתח. 'איך זה יכול להיות?' חשב לעצמו טיי. 'תיגע בזה' אמר הקול המהדהד שוב בראשו מספר פעמים. טיי נגע בזה ואז…