המלחמה ברשע ( פרק 16 )

כל זה נשמע בוודאי מעורפל וקיסמי בידי אדם אשר לא מבין את הכוונה. אך לא היה כך הדבר בראשו של רובין. זרע הרשע ככל הנראה נטמן רק פעם אחת, והוא מעשה הכישוף היחידי- בדיוק כשם הופעתו של חומר ביקום או של חיים הנראים כמו מעשה קסם. אותו הזרע איפשר מימד שבחיים לא יתכן לפניו. והותיר מורשת ארוכה שלא הייתה כרוכה בדיאנאי של אף אדם אחר.
הרשע הוא תוצר רעיוני, בכל גבולותיו.
רובין קם, מריץ בראשו את כל תולדותיו עם שני חבריו הטובים. כעת, עברם היה כאילו צבוע אורות ניאון אדומים כל כמה צעדים. לו היה יודע לשים את הדגשים במקום הנכון, ממזמן שביל ארוך ואדום היה נמתח לפניהם, שביל שבסופו היה מגיע למסקנה הבלתי נמנעת היחידה. כל אור כזה הלם בראשו כמו פטיש.
חבריו ככל הנראה שמו לב שדבר מה מתרחש. הם נעמדו שותקים לידו בלי לנוע, ולעמידת דום מעין זו היה טעם מתוח במרירותה. מצחה של קרי התקרקם, כאילו הריחה ריח רע. אך הוא לא יכל לראות או להבחין בדברים האלה שעמדו מולו, כשחי בחיזיון משלו באותו הרגע.
במובן מסויים, כולנו מדענים – זו הייתה המסקנה הבלתי נמנעת היחידה, זו שהוציאה כל אוויר או תקווה מריאותיו ולבו. כולנו מכשפים, ומעיינות ראשינו הם לא יותר מגיגית קסומה של שיקוי. אילו לא הייתה קיימת הטיפשות, אולי מעולם אף אחד לא היה בוחר להמציא תינוק כזה מכוער.
מהבטן שלנו הולדנו אותו, מתוך אם הדמיון. התעסקנו בדברים הרבה יותר כבדים מחורים שחורים או הקוסמוס הותיק ותורת הפיזיקה. התעסקנו במגיה שחורה ונוראה, זו שחולבת את דמך מפניך, אל תוך לב ליבה של המפלצת שנוצרה בלבך. המנגנון האנטי אלוהים.
היוודאות על הלב הקטן והפועם שלה, בין הידיים שלנו, נודעה לנו מהרגע הראשון בו נחשפנו לעולם. או שמא מהרגע בו חתמנו בדם מליארדים ויצרנו את התינוקת המעוותת, הטפיל, שכבר במשך אין סוף האנושות מנסה להימלט מפניה.
מי היה הראשון שהמציא את הרשע? האם נעשה הדבר מתוך טעות או זדון? רובין ידע שאינו היה חייב לראות אהבה כדי לקיים אותה. גם כך לא תינוק בן יומו או בן חודש. אף אחד לא צריך להכיר צחוק בשביל לקיים אותו. גם לא ייצר ההנאה. הדברים האלה נולדים איתנו, בתוך המוח שלנו, מתבצרים בתוך גושי הוורוד הנאים שם למעלה, מגינים על עצמם ומפעילים אותנו מקרוב ומרחוק. אך רשע לא נולד שם, הוא לא מתנה מאלוהים. הוא התפתחות של הזמן שנובעת ממתנת האופל שהחיים מסרבים מלהימנע מלהעניק לנו. כמו ממתיק מלאכותי, מדשן את חיינו במה שנראה כמובן מאליו.
אין ספק שמי שהיה שומע על הורים שלא נמצאים בביתם כמעט וכלל, כמו הוריו של רובין, היה מניח שאינם אוהבים אותו. אך למרות זאת רובין ידע שלאהבה הרבה צורות. אהבה בצורה שאנו מכירים אותה היא גם לא יותר מדמיונות שנשתלים בנו מהבחוץ לבפנים. גם החלומות שלנו הם דימיונות שתולים או שאולים. ההורים שלו אוהבים אותו, הוא יודע את זה, הם יגנו עליו בגופם במקרה הצורך, הוא יכול להרגיש בכך כל יום שהרוח בחוץ פוקדת עליו לסדר את שיערו כפי שידי אימו היו מצווים עליו לעשות. ושום התנהגות חסרה או אחרת לא יוכלו לסתור את העובדה ששוררת בניהם איזושהי אהבה. גם לא העובדה שלא קיבל יותר חיבוקים מאז גיל שמונה, חשב בהומור.
הוא הסתובב להביט לתוך העיניים השחורות והצלולות של חברו טום. היה בהן שמץ של חשש, אך גם עדיין ניצוץ עדין זה שכמעט כבה ונסדק, של גאווה. טום, בחיים לא יחזור להיות מה שהיה. הוא במסלול מסוכן מאוד, בגללו. זה המחיר שגבה המסע שלהם. המסע שרובין הוציא אותם אליו. הוא בחיים לא ניסה לחשב את הסיכונים. הם היו נראים רחוקים מהישג יד, ועכשיו הם עמוק מדי בתוך הבוץ הזה.
ניתן עוד לעצור את השינוי הזה, אך מדובר בדינמיקה עדינה מדי של בחירה ונפש. מהרגע שהאמונה נטמעת, כיצד ניתן להרגה? האם רובין הוא בעל המיומנות והכישורים בכדי להיכנס לתוך ראש של בן אדם ולעורר שם מלחמה בעלת סיכויים לניצחון בלי לפול מכוחו האין סופי של התת מודע המקריות וטבע מוח האופי המוצפן של חבר שלו? באלגוריתם הזה, אין סוף משתנים. האם אפשר לנצח אין סוף? האם אפשר לעקוף את מהירות האור?
רובין שקע בערעורים ובמחשבות, מנסה לדמיין את מרחבי מוחו הפתוחים של חברו לאחר השינוי. הוא דמיין שדה גדול עם עננים שננעלים במתכת וצוקים שדומים לגורדי שחקים מגורדים בצורות משונות של קוצי ענק מחודדים. רחוק רחוק בתוך השמים נתן להבחין בכמה עננים שניצלים באדום. אם היו יכולים היו נשרפים כבר וגומרים עם זה, חשב רובין בלבו, הם נראים לוהטים כגהינום. מתחת יש ים, ים שדומה לתהום. שום טיפת תקווה לא נראים במים האלה והם עכורים כמו שכבות על גבי שכבות של כחול שהופכים לשחור סמיך. הוא בעצם לא דמיין את מרחבי מוחו הדמיוניים של חברו. הוא דמיין את של עצמו. כך הבין, מהרגע שהתבהרו לו הדברים, התחיל להרגיש חולשה עזה בראש. האם הוא מרגיש כמו אבן קטנה על הצוק שמתגלגלת לתוך תחתית תהום הים?
אין הוא מסוגל לשנות משהו או לעזור להם. דם אדום מרוח לכל אורך ידיו, דם שהוא מסרב לראות. הוא חסר אונים בתוך הבעיה שהוא יצר. טובע בתוך הדיסה, לא אוכל אותה. הוא נחנק מעיסת שיבולת שועל, הגוף שלו. הוא אוהב שיבולת שועל, בבית במטבח, ירקות. אבל כעת הוא לא מסוגל להרגיש אפילו את עצמו.
אם הוא לא מסוגל להחזיר אפילו בצעד או שניים דקה או שניים את חבר שלו למוטב, כיצד הוא אמור להילחם נגד הרשע בכלליותו? הוא הגיבור הלא נכון. הבורג החלוד במערכה. הוא החיסון הלא נכון נגד כלבת. הוא סוג של רשע בעצמו, אבל רשע בטעות. האם יש עונש מספק בשבילו בכלל? ואיך זה שהוא עדיין לא מת? אולי מגיע לו למות.
נראה היה כי בלא ידיעתו הרכין ראשו מטה. רגליו הפכו רכות. עיניו הפכו חלולות. ידיו נשמטו מטה. קרי טלטלה אותו, בעוד שני חבריו עזרו לו לעמוד על הרגליים יציב. היא נראית הייתה נסערת ובמצוקה, כאילו היה זה הדגל הלבן שאומר שהפסיד. הדבר אחר השתלט לו על המוח גרם לו למפלה. הוא נכנע וכעת דומה יותר לזומבי מאשר לבשר ודם.
קרי ניענעה אותו ואחר סטרה על פניו, דמעות ניקוו בעיניה. היא לא תניח לו עד נשימתו האחרונה. הוא השתנק ברוגז אחר הביט על פניה. ידו שהייתה ספגטי רגע אחד לפני כן עלתה על פניו. הוא הביט בה זעוף, אך גם מוחמא.
"למה זה היה טוב?" שאל אותה בנימתו החצופה והמתנשאת שהיה נוהג להגות בה כשהיה קטן.
ידה עלתה אל פיה ועיניה בהו בו בתרגשות עצובה ושמחה. חבריו בהו בו בפה פעור.
"אל תעשה את זה יותר אף פעם." נזפה עוד מעט נסערת. האם היה לה נדמה כי הוא מת?
היא התקרבה וחיבקה אותו. תחילה הוא הופתע. לאחר מכן גופה נתלה על הגוף שלו והוא הרגיש כמו חום מציק. היא עמדה על קצות האצבעות, שיערה הכתום הגיע לסנטרו ולזיפים הבהירים המעטים ששכח לגלח בבקרים בהם לא הגיע ללימודים. החברים עם העיניים הבוהקות הצטרפו אליה גם כן. פיו של טום נותר פעור. הוא חש שמשהו השתנה. רובין ניסה להנות מהחיבוק הזה כמה שרק יכל. אבל האשמה כירסמה בו.
לאחר מכן, הדף את כולם. הוא הביט להם בעיניים בענייניות, אחד אחד וכל תשומת הלב התנקזה ישירות אליו. הוא החליט לא לשתף אותם הודות המסקנה הבלתי נמנעת שהגיע אליה בנוגע לטום.
"הרשע, הוא שלושה דברים. ידע, אמונה וקבלה." התחיל לומר וצפה בהלם דק מתפשט על פניהם כמו מסיכה דקיקה של חרסינה שמצפה אותם כזו שמאיימת להיסדק אך איננה, "אדם שלא מכיר בקיומו, לא יודע להנות ממנו ולא יזום אותו." זה כל כך מובן מאליו, אין הם מבינים? אין הוא הבין? "הוא מבוסס על דמיון. אם אינך ממציא אותו או נתקל בו, אינך שייך לו." האין זה קל? "זה קונספט, כזה כמו שסרטן אט אט משתלט על עוד ועוד תאים במוח. או נעצר לבסוף. זו מלחמת כיבוש. אחת שלא ניתן בה בקלות לשלוט." עד כמה הם מאמינים לו? "הרשע זה באג. והראשון שהמציא אותו, השתיל אותו על ידי כך במוח. זה חי בדמיון הקולקטיבי שלנו. אולי בכל מקרה מישהו היה ממציא אותו אם הראשון לא היה. תמיד יש ראשון." לפתע כבר לא שם לב למי שעומד לידו. "זה הילד של בני האדם, כמו אלוהים. גם הוא הילד שלנו. הם המציאו משהו שנוגד לחלוטין את החוק האלוהי. ההפך מזה. חומר ואנטי חומר. שומר על איזון מעוות ומיחוץ לתפיסתו של היקום." התחיל בגיבוב של פיסות של התחלות של מיני מחשבות שפרצו לחלל ראשו. "הרשע לא קיים." סיכם לבסוף. "והמלחמה בו היא מלחמה של אמונה. כמו המלחמה באלוהות."