המטה של אליוס – פרק שני: מוכנים?

סוזן עוד לא דיברה. מוזר, חשבתי. היא תמיד מדברת הכי הרבה בנסיעות האלו. אבל זו נסיעה גורלית לקרב גורלי, אז היא פקדה על עצמה להוציא רק משפט אחד.
"ומה אני עושה? "
אבל זה משפט שיכול לגרום לריב. ריב רע.
"את… " לוק ממש התקשה להגיד את המשפט הזה. זה יגרום לסוזן לבכות בכי רמזורים.
"נשארת פה. "
חבוב, אני מתחילה לחבב אותך.
"בסדר. " זה היה ממש לא צפוי, כמעט חלום. שסוזן תישאר ברכב באמצע הקרב הגורלי של כולנו, ועוד לא תמרר לכולנו את החיים על כך?
אני בספק.
כולנו נשארנו שקטים. לא הוצאנו הגה. פחדנו מדי, שמישהו יגיד את המילה הלא נכונה וכולנו נצא מריכוז, נעשה תאונה והלך על העולם…
אתם מבינים, לאנוביס – אל המוות אנוביס, יש צבא אכזרי ביותר של מפלצות ממצרים, עתיקות יומין אך פועלות כמו מכונה משומנת שזה מגיע לעבודת צוות ולסיפוקו של שליטם. הוא גם למד דבר או שניים בטכנולוגיה כשקם לתחייה… בקיצור: הוא בנה מכונת זמן, נסע לעתיד הרחוק מאוד, לקח מפלצות וחייזרים מכל רחבי הגלקסיה גורם להם לשתף פעולה אחד עם השני.
הגענו לנמל. תמיד לא סבלתי את הריח הבלתי נסבל של המלח שנמצא במים, כי לעזאזל, זה הדבר הכי מסריח שהרחתי בחיים שלי.
"ג'יימס, צא. " פקד לוק על ג'יימס, והוא עשה כפקודתו. הוא יצא עם סכיני הקרח שלו. הם בלתי נגמרים, אפשר לומר. עם תוקעים אותם במישהו, הוא הופך לגוש קרח ענקי.
לוק יצא אחריו, עם חרב הנחושת שלו.
"וואייט, צא! " הוא לא חסך בגסות, לאחר שחברו ג'יימס אמר בעדינות 'צא.', ולתומאס 'צא!'.
יצאתי בלי פקודתו של לוק, עדיף שידבר איתי כמה שפחות.
תומאס יצא מהרכב לפניי, לקח את החץ וקשת הכחולה שהייתה בבגאז'.
"מוכנים? " לוק היה בראש, ג'יימס היה לצידו השמאלי, תומאס לימינו ואני מאחוריו.
"בואו נעשה את זה. "