המאגר הגנטי- פרק 1

קירות לבנים. רצפת מרצפות אפורה. מחיצת בד.
הבזקים קצרים של זיכרון ריחפו בשולי תודעתו אבל הוא לא הצליח לאחוז בהם מספיק זמן בשביל להעלות אותם על פני השטח.
הראש שלו פעם בכאב, וחבורה סגולה כבר החלה להתהוות על רקתו הימנית.
מבעד לעפעפיו הסגורים למחצה הוא הצליח לראות דמות בחלוק לבן גוהרת מעליו, מתעסקת במשהו מעל מיטתו.
הוא הרגיש כאילו ראשו שקוע מתחת למים, מטושטש ובלי יכולת לזוז. הוא התאמץ להשאיר את עיניו פקוחות.
"מלבד הפגם והשפעתו, הבריאות שלו תקינה לגמרי," הוא שמע מישהו אומר בטון ענייני ויבש. "הוא לא נושא שום נגיף, אם כי המערכת החיסונית שלו לא מתפקדת כראוי."
"עוד משהו?" שאל קול נשי בתגובה.
"הוא עקר. תוצאה של המוטציה. כמובן, עדיף כך."
"כמובן." השיב הקול השני. "אם כך, עליי לצפות לו במוסד עוד הלילה?"
לי הפסיק להקשיב בשלב הזה. הטשטוש חלף, ולמרות שהוא עוד הרגיש חלש הוא הזדקף במיטתו בפתאומיות, מבהיל את האחות שעמדה לצידו עד עמקי נשמתה.
"אה," לי זיהה את קולו של האיש לו צותת לפני מספר שניות. "התעוררת. מצוין. עכשיו אפשר-"
לי ניתק את המכשיר במשיכה וקפץ לעמידה, נאבק בגל הבחילה שגאה בו וברעד שחלף בכל גופו.
"איפה היא?" הוא שאג, תופס את האיש בצווארון חלוק הרופאים שלבש.
הרופא משך את ידו של לי מצווארונו והזדקף בכעס. "מי?"
"רונה. איפה היא? לאן לקחתם אותה?"
"אני חושבת שהוא מדבר על אחותו," אמרה האחות בשקט.
הרופא ירה בה מבט והיא השתתקה, מתכווצת במקומה ומצמידה את המידעון שלה אל חזה בכוח. "הבנתי את זה בעצמי, תודה." הוא פנה אל לי. "היא נשלחה אל מחוץ לעיר, כפי שנפסק במשפט. אותך, כמובן, אנחנו עומדים לשלוח ל-"
לי לא עצר כדי לגלות לאן הוא עומד להישלח. הוא זינק אל עבר דלת החדר הפתוחה ויצא אל המסדרון בסערה.
יד תפסה בגב חולצתו ומשכה אותו לאחור לפני שהספיק להתרחק.
תפסן. שניים מהם שמרו על דלת החדר.
לי קילל בשקט.
"עזוב אותי!" הוא נאבק בידו האיתנה של התפסן.
הרופא פסע בניחותא אל המסדרון ונעץ מזרק נוסף הישר בישבנו. מאחוריו עמדה אישה עבת בשר, מביטה בו מבעד במבט חודר מעל לאפה הנשרי, ידיה שלובות על חזה.

הוא התעורר שוב בתוך אותו החדר מחובר שוב למכשירים שטפטפו באיטיות אל תוך זרועו חומרים שגרמו לו לתחושת חולשה רגוע, מלווה בבחילה איומה. הוא התאפק שלא להקיא.
רגעים מתוך יום האתמול הבזיקו במוחו כמו תמונות מסרט: כהות החושים שחש כשדלתות האולם נפתחו מולו, הניתוק המוחלט מכל המתרחש סביבו בשעה שישב על ספסלי העץ הנוקשים.
"חצייה של גנים אסורים אל תוך העיר מוגדרת בחוק כעבירה חמורה ביותר. העונש המקובל הוא גירוש מהעיר ובמקרים מיוחדים של אי תקינות פיזית כליאה במתקן מיוחד."
"גנים אסורים?!" רונה כמעט התפלצה במקומה, ושני שומרים נאלצו להחזיק אותו צמודה למושב כדי שלא תתנפל על השופט ותמלוק את ראשו בזעם. "מה זאת אומרת גנים אסורים לכל הרוחות?!"
"גברתי הצעירה, עם תוסיפי להפריע במשפט אני אאלץ לבקש שיוציאו אותך מכאן ויחזירו אותך רק בעת הקראת גזר הדין."
לי נגע בידה כמתרה.
רונה שלחה לעברו מבט חטוף והוא החזיר לה מבט יציב, מבקש ממנה ללא מילים שתהיה בשקט, שתישאר אתו, כי אם היו לוקחים אותה החוצה הוא היה מתפרק.
פניה היו אדומים בשעה שישבה במקומה בשקט, נושכת את שפתיה כדי לכלוא את המילים בפנים.
"אני גוזר על נאשם א', להלן נושא הגן האסור אל תוך תחומי העיר, הסגר במוסד לנערים ונערות בעלי ליקויים, עד להצבה מחודשת. על נאשמת ב' מוטלת האחריות הבלעדית על החדרת הגן, שכן החוק אינו מכיר בנאשם א' כאזרח בעל אחריות. העונש המקובל על החדרת גנים בלתי חוקית הוא שלוש שנות מאסר. עם זאת, נאשמת ב' אינה נשאית של הגן והיא איננה בת עירנו ולפיכך אינה בקיאה בחוקי העיר.
"מכיוון שאי ידיעת החוק אינה פוטרת מאשמה, ובגלל עבירה נוספת, ניסיון להחדיר מסתנן לא מדווח אל העיר, אני גוזר על נאשמת ב' שנת מאסר ולאחריה הגליה מהעיר. היא אינה רשאית לחזור או לבקר את נאשם א' בכל מוצב שייבחר לו. כל עברה נוספת תגרור עונש כבד יותר."
השופט הרים את מבטו מהדפים שמולו, ונקישת פטישו פילחה את הדממה ששרה בחדר.
חריקת כיסאות החלה להישמע מכל הכיוונים. מישהו אזק את ידיו של לי מאחורי גבו ומשך אותו לעמידה בגסות.
הוא הרגיש מטושטש, כאילו הכל חולף סביבו במהירות רבה מכדי שתקלט בראשו.
רונה צעקה משהו ונאבקה בתפסן שאחז בה. לקח ללי כמה רגעים ארוכים להבין שהיא קוראת בשמו.
"לי! לי!" היא הצליחה להשתחרר לרגע ולפסוע לעברו צעד אחד לפני שנהדפה בגסות. "תנו לי להיפרד ממנו!" היא צרחה, תלתליה הכהים מתעופפים בפראות סביב פניה ועיניה שולחות בו מבט נואש. "תנו לי רק להיפרד ממנו!"
לרגע השתחררה אחיזתו של התפסן בידה והיא נהדפה קדימה, משגרת את עצמה ללא השתהות לעברו של לי. הוא נאבק בתפסן שאחז בו כדי להתקרב אליה והיא התנגשה בו בחוזקה.
"לי!" היא חיבקה אותו, רועדת בבכי שהוא ידע שהיא מחניקה בפנים. "אני כל כך מצטערת! זה הכל באשמתי."
"רונה!" לי השתנק. "שלא תעזי לחשוב ככה! שלא תעזי להאשים את עצמך!"
מישהו משך את רונה מאחור והיא מעדה. לי הרגיש בידה מחדירה חפץ כלשהו אל כיס מכנסיו רגע לפני שרונה נגררה לכיוון היציאה.
"לי!" היא צרחה.
תפסן הניף אותה באוויר והיא בעטה בו בכל כוחה, מאלצת תפסן נוסף לכפות את רגליה בגסות. "אני אחזור! אני אמצא אותך! אני מבטיחה לך, אתה שומע? אני-" התפסן הניח יד על פיה והיא ניסתה לנשוך את אצבעותיו העטויות כפפה לבנה.
"רונה!" צעק לי מתנער משאריות אחרונות של הטשטוש. "זאת לא אשמתך!"
הוא לא היה בטוח אם היא שמעה, אבל הוא קיווה בכל ליבו שכן.

הרופא שסימם אותו קודם לכן נכנס לחדר והתעסק במכשירים שחוברו לזרועותיו. הוא רצה לצעוק עליו, להתנגד, לעשות משהו, כל דבר, אבל קיפאון שרר באיבריו ולא אפשר לו לזוז.
"זה יספיק לבינתיים, אני חושב," הוא אמר, מנתק את המכשירים. "לפחות עד שתגיע למוסד."
הוא תמך בלי לעמידה, אבל ברגע שהסיר ממנו את ידיו רגליו קרסו והוא צנח על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה חסר חיוניות.
"אולי אפילו ליותר מכך," מלמל הרופא בזעף.
"היי! אתה!" הוא צעק לעבר התפסן שעדין שמר על הדלת בהבעה קפואה. "קח אותו מכאן אל המוסד." הוא קרא לכיוונו, יוצא מהחדר.
התפסן אחז בזרועו של לי באחיזת ברזל, פניו חסרות הבעה בעודו מושך אותו לעמידה.
רק אז לי הבחין בחסרון הבגדים שלו. במקום מכנסי הג'ינס שלבש כשהגיע לעיר וחולצת הטריקו המלוכלכת היה על גופו חלוק בית חולים לבן, שהיה פתוח מאחור, חושף חלקים שלי העדיף בהחלט שיישארו מוצנעים.
"הבגדים שלי…" הוא הצליח למלמל.
"ידאגו לך לבגדים במוסד," התפסן התאמץ לגרור אותו משם, אבל לי, בשארית כוחותיו, התנגד, מושך לכיוון השני ונוחת בכבדות על המיטה.
"הבגדים שלי," הוא אמר שוב. המכנסיים. רונה החדירה לו משהו לכיס.
"אין לנו זמן לזה."
לי התגלגל על המיטה חושף את אחוריו אל מול פניו המובכות של התפסן. "שאלך ככה?"
התפסן קימט את מצחו, ולי כמעט יכולה היה לשמוע את מחשבותיו בעודו נקרע בין החובה ללכת לבין חוסר רצונו להסתובב עם אסיר חצי ערום ומסומם לחלוטין. "יש לך שתי דקות להתלבש," הוא אמר לבסוף.
"איפה הבגדים שלי?" הצלילות החלה לחזור אל ראשו והוא הצליח להתרכז במראה החדר הלבן שסביבו. הבגדים שלו, למרבה המזל, נחו בערמה גבשושית ומסריחה קלות על כיסא בפינה.
לי זינק לעברם, שוכח לרגע מהחולשה ברגליו. גל של בחילה תקף אותו אבל הוא הצליח לצלוע את המשך דרכו אל הכיסא.
הוא אחז במכנסיו וכבר התכוון ללבוש אותם כשהבחין במבטו החודר של התפסן.
"תסתובב," הוא פקד.
התפסן הרים גבה. "לא ייקרה."
"אתה רציני איתי?" שאל לי. "לך תעמוד בכניסה לחדר. זה לא שיש לי לאן לברוח."
התפסן שילב את ידיו על חזהו. "אתה לא תחלק לי פקודות, פגום." הוא אמר, אבל הלך לעמוד בפתח החדר. "אני שומע הכל, אז בלי לנסות כל מיני שטויות."
ברגע שגבו של התפסן היה מופנה אליו הוא החל לבדוק את כיסיו בקדחנות, בחיפוש אחר החפץ שרונה השאירה לו.
אנחת רווחה כמעט ונמלטה מפיו כשהבחין במשאף הקטן שלו מוסתר בין קפלי הג'ינס, וחיוך קטן עלה על פניו.
הוא התלבש במהירות וסקר את החדר סביבו.
שלוש מיטות וביניהן מחיצות לבנות חלקות. חלון אחד, מסורג בסורגים עבים ומשקיף אל החצר רחבה, שנמצאה לפחות עשרים מטרים מתחתיו.
לי קילל בליבו.
סבלנותו של התפסן פקעה והוא הסתובב, לא מפספס את מבטו של לי, שנדד לעבר החלון בכמיהה.
"אל תחשוב על זה אפילו," הוא אמר, ונעץ בזרועו מזרק נוסף. העולם השחיר.