הם ביקשו שאשנה את העולם…

הבוקר החל ככל הבקרים.
קמתי, התרחצתי, התלבשתי, נשקתי לאישתי ולארבעת הבנות, ויצאתי לעבודה.

כלומר, פתחתי את הדלת, אבל ..
אל תשאלו איך, אבל הייתי בחדר חשוך ושני אנשים בחלוקים לבנים עמדו מולי.
"אנחנו עושים ניסוי. מאוד סודי."
"עפ"י ניתוח האישיות שלך, אתה היחידי עם סיווג בטחוני, שיסכים לבצעו."
"אתה תחזור אחורה בזמן. תוכל לפגוש את עצמך, להכין אותו לקראת רגע אחד חשוב, ולתקנו."
"להצליח במבחן בו נכשלת"
"לבחור מקצוע אחר"
"להציל חבר שהתדרדר לסמים"
"משהו"
"כל דבר"
"מה שתרצה"

"אבל מה עם שינוי ההיסטוריה, כלומר .. העתיד ?"

"שמע, פיזיקה טנזורית איננה התחום שלך, נכון ?
אנחנו נשאיר קפסולת זמן חסינה משינויי רצף שתכיל את תולדות המאה העשרים. המקבילים לנו בעולם החדש שייוצר, ישוו את מה שהיה, אם מה שהיה צריך להיות ויפתרו את מה שההדיוטות קוראים – הפרדוקסים של הזמן".

"עכשיו תתרכז ותחשוב על הזמן והמקום אליו נשגר אותך"

"אתה תענוד מחזיר זמן אוטומטי, כך שעם הלחיצה על הכפתור, אתה תחזור לזמן הזה. לא ניתן לך מגן זמן, כך שהשינויים יחולו גם עליך וכשתחזור תהיה מתואם לעולם החדש."

חשבתי.
על משמעות החיים.
על הדברים שרציתי ולא השגתי.
על זה שאין לי זיכרונות טובים.
חשבתי.
על האינטרנט, המחשבים, הפיסיקה וחקר החלל.
ואיך אני יכול להשתלב בזה.
חשבתי.
על המלחמה ועל ההרוגים.
והאם יש דרך אחרת.
חשבתי.

"16 למאי 2001, 15:00, בית הורי."
זה מה שאמרתי להם.
הם לא שאלו מה תוכניותיי כדי לא לפגום במטריצת התכנון.

זה עבד.
אל תשאלו איך.

דפקתי בדלת. זכרתי שהייתי לבד.
יו, איך שאני נראיתי צעיר ויפה בגיל 17.

אחרי שעה שבו סיפרתי לעצמי את כל סודותיי הכמוסים ושכנעתי אותו שאני והוא חד-הם, הוא הקשיב.
"בעוד שעה בערך, דורית תבוא לכאן כדי שתעזור לה בעבודת הגמר שלה.
בערב, לאחר שתסיימו לערוך את העבודה, היא תשאל אם אתה רוצה לצאת איתה.
אל תישאר חמור. אל תהיה אציל נפש.
בשבילך, למען זיכרונותיי, תגיד כן."

ולחצתי על הכפתור.