היום של אתמול

ענייה הצלולות הביטו בשקיקה במים. היא רצתה רק לגימה, לגימה קטנה. ידייה כבולות באזיקים מסרבות לצאת, חבולות בשל כל ניסיונות השווא להחלץ מהאחיזה הכובלת של האזיקים. הוא רוקן אליה ומלטף את סנטרה, הוא מעביר את מבטו אל ענייה. אפו מחודד מעט וידיו לבנות וקרות. "תדברי." הוא מסתובב סביב העמוד ורוקן אליה בשנית. הוא מקרב אליה את כוס המים, והיא ניסתה להזדקף ולהגיע אל המים. מיד הוא הרחיק את הכוס ומים מעטים ניתזו עליה. היא ניסתה לרכון אליהם אך ידיה כבלו אותה. גרונה נחנק וענייה התרחבו. "בבקשה" "תדברי" הוא מחזיר ומחייך חיוך זדוני. היא מנידה בראשה ומרכינה אותו. ענייה מוצפות דמעות. מעל ראשה התנוסס שמה, וכל קורות חייה, ככל אנשי עולמה. אך קורות חייה היו מלאים יותר מבני גילה. קורות חייו של האדון היו גדושים בפשעים. היא הביטה בכל חולשותיו וכבר ניסתה אותם. אך הכל לשווא, האדון חסין. הוא השתמש בחולשותיה. והצליח. "בבקשה" היא התחננה. "איפה הם?" הוא השיב בקול נוקשה. עוד טיפת מים נחתה לצידה. ענייה התחבו שוב. בזבוז. חולשה נוספת. ודאי הוא קרא. "אז את נאמנה?" הוא הוסיף בהקנתה. "ומה בקשר לעצמך? את שלימה עם זה?" היא הביטה בו במבט כואב, והניהנה.