הידנדר הילז

אף פעם לא ידעתי מה לעשות בסופו של החופש הגדול, למעשה, אף פעם לא ידעתי מה לעשות בכל ימי החופש הגדול. גם חופש גדול זו לא עבודה קלה כמו לימודים, במיוחד לנערה בת שבע עשרה כמוני. את צריכה למצוא עבודה, לחלק את זמנך לבילוי עם חברות, לבילוי עם משפחה ולבילוי עם החבר הנאה והחסון. את כל אלה, או לפחות את חלקם, אין לי. מה שאומר שמרבית מזמני בחופש הגדול הייתי עסוקה בלחפש עבודה או בלפחות למצוא לי נער חלומי שיודע לגלוש ולנגן על גיטרה.
אני עומדת מול דמותי המגוכחת במראה הגבוה למדי אשר מכריחה אותי לעמות על קצות אצבעותיי בשביל לראות את כל דמותי. אני מברישה את שיערי הרטוב שנראה כהה מתמיד, כל נסיונותי לייבש אותו לגרום לו לחזור למראה הגלי והנטול נפח שלו כשלו, כמו ניסיונותי להפעיל את מייבש השיער ולגרום לשיערי לחזור לצבעו האדמוני. עורי חיוור כמו תמיד והנמשים שעל פניי, שתמיד חיבבתי, נגלים לעייני. אני סורקת את פניי, אפי סולד וקטן, מה שנותן לי מראה של ילדה בת ארבע עשרה. שפתיי ורודות, עבות וצרות, עיניי גדולות וירוקות וריסיי אורכים גם ללא המסקרה שאני נוהגת לשים.
אני נוחתת חזרה על רגליי, משחררת את אצבעות כפות רגליי מעבודתן הקשה.
"קייטלין!" אני שומעת את קול אבי צועק לי ממאחורי הדלת. אני פותחת את הדלת בקלילות ומדלגת לכיוון חדרו, המקום היחיד שהוא נמצא מאז שאימי ואחי הקטן נפטרו בתאונת דרכים. אני מחייכת אליו ופניו מתכווצות, "את יודעת מה דעתי על החצאיות מיני שלך." הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי.
"ואתה יודע מה התשובה שלי," אני צוחקת וממשיכה, "עוד מעט החופש הגדול, אתה יודע שלא ייתנו לי להראות את החושניות שבי בבית הספר. אני אצטרך ללכת במכנסים שחורים ומשעממים וחולצות בית ספר צהובות ומזוויעות." אני אומרת בעצב ציני והוא נאנח ונושף את העשן של הסיגרייה המצחינה שלכודה בין אצבעותיו הארוכות.
"את חוזרת הביתה בחמש בדיוק." הוא אומר ואני מהנהנת ושולחת לו נשיקה באוויר. אני עושה את דרכי במדרגות המסובכות ויוצאת מן הבית לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה. אני מתקמת בריצה קלה כשלפתע צלצול הפלאפון הקולני שלי נשמע.
"קייטלין." קולה של ג'ולייט נשמע מהצד השני.
"ג'ולייט, אני בדרך לתחנה בבקשה אל תרצחו אותי, זאת לא אשמתי שאני תמיד מאחרת ו-" אני נקטעת כשאני שומעת את צחקוקיה של ג'ולייט.
"ובכן מאחרת כרונית, התמזל מזלך. ניפגש בבסוף בתחנת הרכבת הישנה, ואני וכולם עוד לא שם. את לא מאחרת." היא אמרה והרגשתי אבן יורדת מליבי.
"הו, טוב, מצויין! אני רצה לשם עכשיו. ביי!" אני אומרת במהירות ומנתקת את הפלאפון.
אני רצה במהירות בכבישים ובמדרכות, עושה את הדרך הארוכה לתחנת הרכבת שלא פועלת כבר שנים. אולי מאז שראש העיר נבחר להיות ראש העיר והחליט שרכבות תחתיות הן יותר עדיפות.
רגליי הדקות זזות במהירות. "רק עוד כביש אחד ואת לא תיהי יותר מאחרת." אני מלמלת לעצמי בשביעות רצון. צפצוף חזק נשמע, הרמתי את מבטי וראיתי משאית פוסעת במהירות מפורזת לכיווני. אני רוצה לרוץ, אל גופי משתתק וגופי קופא. אני עוצמת את עיניי בחוזקה למשמע הצפירות הקולניות ולמראה המשאית שבעוד שניות ספורות מועכת את גופי הדק.
שקט, דממה. אני מתה?
אני פותחת את עיניי באיטיות, מביטה על גופע שלהפתעתי לא מעוך על הכביש הישן והדהוי. המשאית צמודה לגופי. אני מביטה בנהג, נראה כאילו וקפא, פיו פעור וידיו על ההגה. אני מבטיה מסביבי, המכוניות נעצרו, האנשים קפאו על ממקומם. או שאני מתה או שהזמן פשוט, עצר.
אני זזה ממקומי, הולכת לכיוון המדרכה הקרובה, האנשים פשוט קפאו במקומם. אני מביטה ברמזורים שהיו אמורים להשתנות ופשוט… קפאו. אני נוגעת בכתפיהם של אחד האנשים, עוצמת את עיניי באיטיות.
רעש המכוניות, הדיבורים של האנשים, צלצולים ואף שירקת הציפורים נשמעות. אני פותחת את עיניע באיטיות, המשאית חולפת על פניי במהירות וכך שאר האנשים, הם פשוט המשיכו מאותה הנקודה שבה הם עצרו.
אני מנערת את ראשי ושולפת את הפלאפון, עברה רק דקה וחצי משיחתי עם ג'ולייט.

"את נפלת על הראש?" אבי שואל כאשר אני חוזרת לביתי ומספרת לו על המקרה.
"לא! אני נשבעת לך הזמן עצר. כאילו אני שלטתי בו!" אני אומרת בהתלהבות אך מבטו האדיש מסנן את רגשותיי.
"קייטלין," הוא אומר את שמי באנחת יאוש, "משאית פגעה בך ועצרת את הזמן, אני אמרתי לך שאסור לך להיפגש עם גסון." הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי.
"דבר ראשון, לא נפגשתי עם גסון. דבר שני, המשאית לא פגעה בי, לפני דהיא פגעה פשוט עצמתיאת העיניים והזמן נעצר!" אני חוזרת להתלהבות שהייתה בי בהתחלה.
עיניו הכהות ננעצות בשלי, "לכי לישון. זה יעבור לך מחר." הוא מחייך ואני מזעיפה את פניי ועולה בעצבים לחדרים.
"זה דבילי!" אני צועקת כאשר גופי נזרק על מיטתי הנוחה. "למה לא מאמינים לי?!" אני צועקת בנסיון שקולי ישמע עד למטבח.
אני מניחה את ראשי על הכרית ומזיזה את רגלי באי שקט. 'יש לך כוחות, אולם את לא וונדרוומן, אבל מה את מכוונת לעשות עם הכוחות האלו?' אני שואלת את עצמי ולפני שאני מפסיקה לענות דף נייר מגולגל נזרק אל מיטתי דרך חלוני. אני מביטה בדף המגולגל ברישמיות ובחלון הפתוח לרווחה שמוביל לנוף של ים.
"הידנדר הילז." אני קוראת בלחש חירשי את הכתב המסולסל אשר מופיע בגדול על תחילתו של הדף. אני פותחת את הדף, "קיבלתי מלגה בפניימיה?" אני שואלת את עצמימכאשר אני קוראת את מה שכתוב על הדף. אני רצה אל חלוני, סורקת את הנוף, מחפשת אנשים. זאת בטוח בדיחה מטופשת. לא שמעתי על 'הידנדר הילז' למרות זה נשמע יוקרתי ומגרה. אני חוזרת אל הדף המסתורי. אין לי מה להפסיד, אני מתכוונת, בין אם זו בדיחה לבין אם זה רציני, מה יש כאן להפסיד?
אז אני מרימה את הפלאפון ומחייגת אל המספר הרשום בתחתית הדף, מקווה שזה רציני ולא בדיחה.