הטבעות האבודות

ראשית, מארי, ברוכה הבאה לאתר.
את מוזמנת להגיב על סיפורים של אחרים, וכך נכיר אותך יותר.
כתוצאה מכך, תזכי ליותר צפיות לסיפורייך, ואולי גם לתגובות.

שנית, פיסוק.
נסי לקרוא בקול את מה שכתבת. בכל מקום שבו נפסק שטף הקריאה – נדרש סימן פיסוק כלשהו. הפיסוק הוא ה'ריאות' של הטקסט.

שלישית, עימוד.
תחילת ציטוט – תמיד בתחילת משפט. כאשר מספר דמויות מדברות, ירידת השורה מסייעת לקורא להבחין בין דוברים שונים.

רביעית, עברית.
'טבעת' היא נקבה, ולכן: "שתי טבעות"; להבדיל ממקל שהוא זכר, ולכן: "שני מקלות".
"אני יודעת את אדון מרון" – לא הצלחתי להבין את פשר המילה 'את'.

חמישית, תוכן.
הסיפור קצר מכדי לגבש דעה. יש מלחמה, האוכל עומד להיגמר, ו'הם' בעלי ידיים רקובות (?)
ייתכן שזהו פרולוג, ייתכן שפרק ראשון, אך בוודאי אי־אפשר לקרוא לזה כרגע 'סיפור'.

שישית, זמנים.
באופן אישי, אני מעדיף את לשון זמן עבר. למרות זאת, סיפור מגוף ראשון יכול להיות מסופר בלשון זמן הווה. מה שחשוב זו העקביות.

שביעית, נקודת מבט.
סיפור בגוף ראשון, הוא לרוב אינטואיטיבי וקל לכתיבה. אך הוא שולל מהכותב מאורעות שהמספר לא חלק מהם (או עד להם); אי־אפשר לדעת מה חושבת כל דמות (למעט המספר); והמעבר בין מספרים שונים עלול לבלבל את הקוראים.
סיפור בגוף שלישי, מאפשר לכותב כלים רבים יותר לתיאור המתרחש; הדעות; המחשבות; הרעיונות; תיאור הסביבה ועוד. אך הוא קשה יותר לכתיבה.

נסי להימנע ככל האפשר משימוש במילים סתמיות כגון "זה" על הטיותיה השונות, או "ואז".
"קדימה קיילי." התחיל מרון להילחץ. [בסוף ציטוט יש סימן פיסוק].
"בסדר! אוף." ענתה קיילי. לא היתה לו שום סיבה לכך. [שימי לב שהמשפט האחרון מתאר מחשבה, לא עובדה].

שמינית,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.