הזהות שלי

הנורית הצהובה נדלקה ומחוג הדלק במכונית צלל במהירות אל מתחת
לקו האדום. זה קרה כבר מזמן, ליד כפר-סבא. למרות זאת המשכתי
בנסיעה לכיוון ירושלים. אני חייב למלא, שיננתי לעצמי. אורות
חיוורים של תחנת דלק הבליחו ממרחק. המשכתי לנסוע. התחנה לא
היתה מוכרת לי וגם הסמל הזר שהתנוסס עליה וזהר בצבע תכלכל לא
הזכיר ולו במשהו את הסמלים הידועים והמוכרים.

תחנת הדלק נראתה נטושה באופן די הגיוני לשעה 3 בלילה או בבוקר.
אותתתי ימינה ונכנסתי לתחנה. התחלתי למלא באופן עצמי והבטתי
בליטרים ובשקלים המתחלפים במהירות רבה מהמוכר לי. משום מקום
הפציעה מתדלקת שחרחורת והביטה מעבר לכתפי. "היי, זה מדליק."
אמרה בהתלהבות "מי מדליק? מה מדליק?" נפניתי אליה. "מספר הזהות
שלך", המספר הופיע על צג פרטי הרכב, לצד מספר הרכב ומספר
הטלפון שלי שנתבקשתי להקיש משום מה. המתדלקת צדקה בהחלט. המספר
הכיל את הספרה 6 ברוב ספרותיו למעט הספרה 7 שחלקה אותו לשני
חלקים.

"תגיד לי, מה אתה עושה מחר בערב בשמונה?" שאלה השחרחורת. הבטתי
בה, מופתע מהשאלה הישירה. "לא, זה לא מה שאתה חושב, אמרה.
כלומר כן… אבל לא רק אתי…אתה מוזמן לפגישה… יותר נכון,
סוג של חוג. אנשים בעלי מספרי זהות מדליקים". הסיפור נראה לי
משונה, שלא לומר הזוי. "מה עושים בפגישה?" שאלתי בספקנות. "כל
אחד מראה את המספר שלו?" המתדלקת נסוגה מעט אחורה והושיטה את
ידה. "זהבה", לחצתי את ידה ממלמל את שמי. "לא אוכל לגלות, אבל
זה מאד רציני. יהיו עוד עשרים ושניים איש". זהבה תחבה לידי פתק
מגולגל ועברה לתדלק רכב אחר שנראה ממש כמו חללית. המכוניות
החדשות, אמרתי לעצמי בקנאה לא מוסתרת. הכנסתי את הפתק לכיסי,
נכנסתי למכוניתי הקופסתית ונסעתי הביתה. מה שעניין אותי באותו
רגע הייתה שינה הגונה וארוכה, ללא הפרעה.

ציוצי הציפורים לא הצליחו להעירני משנתי הטרופה. היה זה הטלפון
שצלצל בעצבנות אשר טלטל אותי והעבירני באחת מעולם החלומות
למציאות. "היי, זאת זהבה" אמר הקול מאתמול בלילה. "הצצת בפתק?
הוראות ההגעה ברורות?" הצצתי בשעוני, 11 בבוקר. לא ברור עד
היום מדוע, אבל אישרתי הגעתי למפגש המספרים המדליקים, וחזרתי
לישון בשביל להתעורר שוב אחר הצהריים, הפעם באופן טבעי.

ניצבתי מול ארון הבגדים, מתלבט ארוכות מה הלבוש הראוי לפגישה
בלתי צפויה מסוג זה. לבסוף החלטתי להישאר בבגדים אותם לבשתי.
לקחתי את הוראות ההגעה וירדתי למכונית. הדרך לרמת גן הייתה,
במפתיע, פנויה לחלוטין וכמה דקות לפני שמונה בערב כבר ניצבתי
במקום המפגש – שער ירקון בכניסה לקניון איילון.

הבטתי סביבי, מחפש במרץ את שאר המדליקים, אך לשווא. אנשים
רגילים נכנסו ויצאו מהקניון, כמדי יום, רובם נושאים שקיות
פלסטיק. גם זהבה לא נראתה באופק. הצצתי בשעוני – שמונה ורבע.
רעבוני גבר. לפחות אוכל משהו ואתחפף הביתה, אמרתי לעצמי. בעודי
מתחבט בין פיצה יוונית ב"פיצה האט" לבין מנה שווארמה ב"שיפודי
התקווה", ראיתי מזוית עיני פרצוף מוכר. זהבה. היא תחבה לידי
פתק נוסף והתאיידה.

הפתק הכיל שלוש מלים ומספר – קולנוע קופה 3 עכשיו. מיהרתי
לקולנוע של הקניון. בניגוד לשאר הקופות, קופה 3 הייתה סגורה,
אך בתור עמדו – ספרתי במהירות – בדיוק 22 איש שעמדו זה מאחורי
זה בסדר מופתי ובסבלנות כלל לא ישראלית. קצב דפיקות לבי התגבר.
הצטרפתי לתור ובדיוק באותו רגע נפתחה הקופה. מרחוק ראיתי את
הקופאית – ניחשתם נכון – זהבה – מושיטה כרטיסים לאנשים. הבטתי
לאחור. אני עדיין האחרון בתור.

לפניי עמד בחור צעיר וגבוה. כשהגיע תורו, שמתי לב שזהבה מושיטה
לו כרטיס בלא ששילם. הוא יצא מהתור ואני ניצבתי מול הקופאית.
זהבה הושיטה לי כרטיס בפנים חתומות. הצצתי בו. הכרטיס נראה כמו
כרטיס רגיל, אך משום מה הוא זהר באור תכלכל. שם הסרט:
"המדליקים", שעת ההקרנה 8:45, עוד 2 דקות. מיהרתי לאולם, מנסה
להבין מה קורה פה, ללא הצלחה.

אולם הקולנוע הזכיר לי יותר קולנוע ביתי, כמו אצל השכנים שלי
ממול, מאשר אולם קולנוע רגיל. 24 כסאות מסודרים בארבע שורות של
ששה כסאות. אני ישבתי בשורה 4 כסא 6. לידי ישבה, נכון, מי אם
לא זהבה. היא אחזה את ידי בחום ולחשה באזני: "אתה חייב לראות
את הסרט עד הסוף". הנהנתי בהסכמה, התיישבתי וחיכיתי. האור כבה
חלקית. לא היו פרסומות וגם לא קדימונים. הסרט התחיל.

מעולם לא נמשכתי לסרטים על חייזרים. למען האמת, אפילו נרתעתי,
עד עתה לא ידעתי למה, מסרטים אלה. הפעם לא הייתה לי ברירה,
ואחיזתה של זהבה הזכירה לי זאת. הסרט היה סרט חייזרים קלאסי,
אבל ככל שהתקדמה העלילה, הרגשתי יותר ויותר שהסרט ממש מדבר
אלי, יותר מדוייק, הסרט מדבר עלי. כן, כן, עלי. האמת, תמיד
הרגשתי קצת זר אבל רק עתה הבנתי במלוא חושי שלהרגשה הזאת היה
בסיס. בסיס מוצק.

לפני כמה שנים נחתו בכדור הארץ 24 חייזרים. הם נחתו בצפון הנגב
בישראל, אך מיד לאחר הנחיתה איבדו כליל את הקשר עם כוכב האם.
רק מוצא אחד נותר להם. להיטמע באוכלוסייה. כישוריהם המיוחדים
איפשרו להם לרכוש את השפה בדקות. תוך ימים התאקלמו בארץ, השיגו
תעודות זהות מזוייפות. תוך שבוע, כולם מלבד אחת, שכחו מהיכן
באו. אך האחת לא שכחה ולא ויתרה, ובעבודת נמלים הצליחה לאתר את
כל עמיתיה. דבר אחד עזר לה – מספרי הזהות של כולם היו ברשותה,
והיו אלה מספרים מדליקים… אני הייתי האחרון שאותר. היום היה
יום חגה.

פני הנוכחים הסגירו את הרגשתם. כולם התוודעו להיותם חייזרים
כמעט באותו הרגע. הסרט נגמר. האולם היה עדיין חשוך. כולם
המשיכו לשבת ללא נוע. מעכלים את המידע הבלתי צפוי. לא קל להפוך
בן רגע לחייזר. משנדלק האור כולם קמו באחת, לוחצים ידיים,
מתחבקים, מתנשקים. אווירה מיוחדת השתררה. אווירה של חג אך גם
של אי וודאות. זהבה עלתה על כסא, האושר נשקף מפניה. "חברים,"
אמרה, ופנתה לכולם, "חייזרים יקרים," המשיכה בהתרגשות ונופפה
בידיה, מפיגה את אי הוודאות. "היום הגדול הגיע. אנחנו חוזרים."
הבטתי בעמיתי, פניהם קרנו באושר. "ספינת החלל מחכה לנו לא רחוק
מכאן, ליד האיצטדיון, הבית מחכה לנו".

תוך שבוע נחתנו בכוכב האם. באמת מקום נחמד, מלא ירק, מסודר,
נקי. יש אפילו קצת דמיון לכדור הארץ. מדי פעם תוקפים אותי
געגועים עזים לכוכבי הקודם, לישראל. אולי אקפוץ לבקר, מי יודע.
אולי אחרי החגים.