הולו מאז'וריס – פרק 6 – בית הדפוס
ניקולס ניסה להיטמע בקהל, צעדיו ומראו לא משכו יותר מדי תשומת לב בינתיים. צפצוף זעיר סימן לו שקיבל הודעה בקשר, הוא שלח את ידו לאוזנו והפעיל את הערוץ.
"היי בוס, הילד קם. מחכים לך פה. הכל בסדר"
ניקולס כיבה את מכשיר הקשר, הערוץ היה מוצפן אך עדיף שהוא לא ישדר שום תדרים שיכלו להיקלט.
אקדח ההולו שלו היה מוחבא היטב במעילו. מזג האוויר היה קריר בגלל שעת הבוקר, יונות התעופפו בין הסמטאות והגגות. לא הייתה תנועה כבדה ברחוב ונראה שהעולם מתעצל בעוד ניקולס ניסה לא להיראות בהול, הוא חשב לעצמו אם אי פעם יזכה לנוח. הסרטים היו אצלו, הוא ואיש הקשר שלו הסכימו להיפגש מאחורי בית הדפוס הגדול. ניקולס השתעל והכניס את ידיו לכיסו, הוא לקח שמאלה בפניה. סמוך אליה שלט ניאון גדול ולא דלוק התנוסס מעל הקרקע, הבניין הנמוך והאפור עמד מאחורי שער, צבע מקולף ולכלוך עיתרו את הקירות של המוסד הגדול, חלונות מנופצים נשארו בקירות וחשפו את הכלום שהיה בפנים. חלק זה של בית הדפוס עמד נטוש כבר מעל לשנה, עסק העיתונות לא הרוויח מספיק כדי לאפשר את התפעול הסדיר של המקום. ניקולס לקח נשימה והתקרב, הוא ראה שני אנשים עומדים מול פח ובתוכו אש בוערת, האור נדבק לגברים במעילים השחורים והותיר צל ארוך וקודר מאחוריהם. שניהם שמו לב אליו, הוא לא יכל לראות את פרצופם.
"ומי אדוני?" אחד מהם שאל, השני הוציא סיגריה והדליק אותו מהאש שבחבית. ניקולס בלע את רוקו, פניהם היו מוסתרות מאחורי צווארון ומשקפי שמש. למה הם נראו כל כך חשודים? איש הקשר שלי שכר אותם? הכניסה לבית הדפוס נמצאה מאחורי שני הגברים, ניקולס לא היה יכול להסתכן. "אני באתי להיפגש עם אמיל" אמר ניקולס, האדם שהדליק סיגריה דיבר. אדים מהפה שלו מתמזגים עם העשן ונפלטים ביחד החוצה, "אתה ממש חמוד עם הצעיף הזה אתה יודע? ממש נראה כמו סוכן חשאי" השומר השני שכעת הראה את פניו היה מקריח, זקן מסורבל עיטר את פניו. "אין לי כוח לבדיחות שלך, מה אתה צריך מאמיל?" ניקולס היה בעמדה מסוכנת כעת, גם עכשיו יכל לזהות את הבליטה שדמתה לאלה חשמלית במעיל של הגברים. "זה לא קשור אליכם, אם אתם רוצים כסף רק תגידו. אני מאחר." סינן ניקולס, האש המשיכה להתפצח. "ראית מה זה? חושב שהוא משהו, כמה הצעיף הזה עלה לך ילד? נראה יקר" אמר האדם עם הסיגריה, הוא היה מגולח לגמרי. הם לא שומרים
"אם אתם רוצים צרות אני כבר אומר לכם שזה יגמר רע מאוד" הזהיר ניקולס, הוא הוריד את משקפיו. עיניו האפורות בהו בגברים בעוד שהם זזו בלי מנוח, האיש הבלונדיני צחק. "שמענו שאחד מהמזדיינים הכחולים עומד לבוא לפה, רציתי לראות אותך בעצמי." לעזאזל, זה לא יכול להיכשל עכשיו "בבקשה, תביאו לי לעבור. אני לא אבקש עוד פעם." האיש סיים לעשן, הוא הוציא את האלה שלו במהירות מפתיעה. לפתע ניקולס הרגיש את פצעיו מהקרב אתמול, אני לא במצב להילחם.
ניקולס עדיין לא פעל באגרסיביות "מה אתם רוצים?" הוא סינן, ליבו פועם במהרה.
הבלונדיני דיבר שוב, חברו עומד עם אלה שלופה.
"בגלל הטריק הקטן שלכם אתמול התחילו לעצור כל מי שנראה דומה לממזר הקטן שחטפתם" הוא התחיל לרעוד, ידיו מתופפות על מותניו. "הם ירו בילד שלי. הוא ניסה לברוח. הם ירו בו כי הוא נראה כמו הממזר הקטן שלקחתם"
אלוהים. ניקולס חשב לעצמו, הוא עמד בלי לזוז, גופו בהלם. "ההלוויה שלו בעוד כמה שעות, אני חוזר עם הגופה שלך"
האיש הבלונדיני בעט בחבית בעוד שחברו פתח במתקפה לימין, ניקולס התחמק לאחור מהחבית הנופלת בעוד שהאיש מסתער. ניקולס לא הספיק להתחמק ממכת האלה וזאת שלחה אותו לרצפה, האיש הבלונדיני נותר במקומו. מעליו עמד האדם המגולח, חיוך על פניו. "אני הולך להרוג אותך כמו כלב ברחוב" הוא אמר, ניקולס הרגיש חלחלה יורדת לליבו, גופו כאב. תחשוב מהר, אני לא יכול לשכב פה ולחכות למוות האיש המגולח ניסה לבעוט בניקולס אך הוא הצליח להתחמק הצידה, הוא התגלגל בפראות וניסה להתחמק מהבעיטות. האיש הנחית את האלה מעל ניקולס אך ידו הרובוטית עצרה אותה, הזרם גרם לשאר ידו לרטוט. זהו זה! חשב ניקולס, הוא גבר עם ידו הרובוטית על נשקו של המגולח. "תסיים אותו, תהרוג אותו!" צעק הבלונדיני. בלחיצה מהירה על כפתור ההפרדה ידו הרובוטית נורתה קדימה לפניו של המגולח, בקול של מכה חדה הוא נפל על הרצפה. ידו הלא שלמה של ניקולס שרפה מכאב בגלל ההפרדה המהירה, "חתיכת בן זונה" סינן הבלונדיני, הוא הוציא אקדח מכיסו וכיוון. "שרפת את קלף ההפתעה שלך בן זונה, חיכיתי לזה מהבוק-" דם ניתז על פניו של ניקולס ועל הגחלים הבוערות שכעת בערו על הרצפה, האיש הבלונדיני נפל לפנים. פלג גופו העליון נופל על הגחלים בקול מחליא של שריפה.
"ניקולס, אני כל כך מצטערת. מהר, תיקח את היד אנחנו חייבים ללכת מפה" קולה של טניה נשמע, היא ירדה מגג מאחורי גופתו של הבלונדיני. מסיכתה עליה, היא החזירה את האקדח שלה לכיס.
"איפה אמיל?" שאל ניקולס וניסה לקום, טניה עזרה לו. היא הושיטה לו את היד הרובוטית שלו במהירות, ניקולס חיבר את ידו. הכאב היה כל כך טרי שדמעה ירדה מעינו בלי ששם לב, טניה עמדה לידו בלי לאמר מילה.
"ניקולס אני מצטערת, אין לנו זמן, אמיל מת"
ניקולס לחץ את שני ידיו לאגרוף, ידו הרובוטית כאבה.
הוא הרגיש כעס מציף אותו. מי הם היו, איך הם ידעו. למה. ניקולס התקרב לגופתו של המגולח, התנופה של היד הרובוטית שברה לו את הגולגולת. חברו התבשל על הגחלים, דמו נהפך לאדים. "הייתי כל כך קרוב" לרגע ניקולס שכח מהכל, עשרות מחשבות עברו לו בראש. חלקן של כעס, חלקן של עצב, חלקן של גועל. אבל האחת שבלטה יותר מכל היא הבדידות.
הוא הרגיש את החלחלה צונחת עליו, היא איימה לקבור אותו. כל כך לבד.
"ניקולס, קבוצת צ'ארלי לא הייתה בנקודה. מצאתי שם אנשים אחרים, היו להם כלי נשק. הם נראו זועמים"
ניקולס לא הבין מי אלה היו, לא מספיק שעליהם להילחם בסינטים. עכשיו גם אספסוף זועם מנסה לחבל להם בתוכניות.
"לעזאזל עם הכל, איך הם ידעו שקבוצה צ'ארלי ואני נהיה איפה שהיינו?!"
הם שמעו את הרדיו? מישהו מאיתנו אמר להם? ניקולס הרהר בהכל, הכל התנהל בחלקות לזמן כה קצר. הכל היה חייב ליפול בזמן מסוים. את זה הוא ידע.
"אני לא יודעת, זה לא חשוב עכשיו. יש לנו עוד שני אנשי קשר, אני אצור קשר עם קבוצת צ'ארלי פנים מול פנים. עד שנרד לשורש העניין אני ממליצה שלא נדבר בקשר. אני חושבת שעדיף שלא תאמר זאת לשאר."
ניקולס חשב, הוא לא רצה להסתיר שום דבר מעמיתיו. הם היו משפחתו, הם היו הכל בשבילו.
"את חושבת שאחד מהבנים בוגד?" הוא שאל, הרפה את ידיו.
"אני לא חושבת כלום, אני לא רוצה שתמות." היא סיננה דרך המסיכה.
בזמן שכזה אסור לקחת סיכונים ניקולס חשב לעצמו, הוא הרגיש לא בנוח.
"עכשיו בוא איתי, אני חושבת שאיש הקשר הבא היה יותר זהיר"
תגובות (0)