הדימיון שבמציאות

השעה כבר אחת בלילה. במקום ללכת לישון כדי לצבור עוד קצת כוחות לבית הספר מחר, אני יושב על המיטה ומסתכל על מנורת הפלורוסנט שעל תקרת חדרי. כשאני מסתכל על מנורות אני מרגיש את האור חודר לגופי, זאת הרגשה שאני לא מסוגל לכתוב לכם במילים… לא כי אני לא רוצה, כי אני באמת לא יכול. מילים לא יצליחו לתאר זאת. אגב נעים מאוד שמי לירון. אני בכיתה ד' ולומד בבית הספר היסודי שליד ביתי. כבר בתור תינוק קטנטן אני זוכר את עצמי שוכב בעגלה ומהופנט מכל דבר בוהק. הרגשתי שהיה בתוכי משהו מוזר.
בכל אופן… לאחר עוד כמה דקות של צפייה ממושכת על המנורה, הלכתי לישון. כשהגעתי לכיתה בבוקר, המורה העבירה שיעור מאוד חשוב אך אני כהרגלי לא יכולתי להיות מרוכז. המנורה שמעלי שרה אלי בעדינות ולא יכולתי להוריד את הראש.
עכשיו אספר לכם על הדבר הכי מוזר אצלי. מיום היוולדי, יש לי שתי בלוטות בצדי הגב. אמא ואבא עשו הכל כדי לגלות ממה זה נבע, אך אף צילום ואף בדיקה לא הצליחה להסביר את התופעה המוזרה הזאת. רופא אחר רופא נשאר פעור פה כשיצאנו מחדרו.

בכל פעם שהייתי שקוע באחת המנורות בחיי, הרגשתי את שתי הבלוטות רועדות כאילו רוצות לצאת. זה קצת מגעיל כשחושבים על זה, אבל זאת הייתה הרגשה מדהימה. סוג של אושר בלתי מוסבר שאי אפשר לתאר. תמיד כשהייתי קם בבוקר היו לי רעידות בבטן. זה לא כאב, אבל היה מאוד מלחיץ. הרגשתי את כל האיברים הפנימיים שלי רוטטים בצורה מאוד היפראקטיבית, אך כשזה קורה לך כל יום בכל בוקר, זה כבר לא מטריד אותך.
ועוד דבר שמושך אותי במיוחד, הוא מגע הבגד. תמיד אהבתי בגדים. לא היה שיעור אחד בכיתה שבו לא הייתי מתעסק עם כובע החורף שלי. החורף לא היה הדבר האהוב עלי ביותר, אבל בלעדיו לא היו לנו פרחים, ופרחים גורמים לי אושר. אין פרח בארץ שאני לא מכיר את ריחו. הייתי מכור להרחת פרחים. זה מה שהייתי עושה בהפסקות שלנו בבית הספר. פשוט מטייל ומריח את פרחי הגינה. הזוי, הא?.
גם כשהייתי משחק עם חברי השכונה במחבואים, הייתי מצליח לגלות היכן הם מסתתרים לפי הריח שלהם. תמיד היו אומרים לי שאני מרמה ומציץ בזמן הספירה, אך זה לא נכון. זאת לא אשמתי שנולדתי עם חוש ריח מפותח כל כך. אפילו בשיעורי ספורט, כשהיינו משחקים גולם במעגל, הייתי עושה הכל כדי לשחק את תפקיד הגולם. תמיד כשהייתי הגולם במרכז וכולם היו שרים מסביבי "יש לנו גולם במעגל" זה היה עושה לי טוב בלב. בקיצור, הייתי ילד מאוד מאוד מוזר…

וכך השנים עברו להן. לירון הקטן שהיה בכיתה ד' לפני כמה שורות שם למעלה, כבר הגיע לכיתה יב' ועמד לסיים 12 שנות לימוד בהצלחה. תעודת בגרות מלאה לא יכולתי להוציא.. ושוב, לא כי לא רציתי, כי באמת לא יכולתי. הייתי עייף כל היום. הייתי נשאר ער יום אחרי יום עד השעות הקטנות של הלילה. תמיד כשהשעון היה מראה 00:00, הייתי מעלה חיוך ויוצא החוצה. זאת הייתה השעה שלי. הייתי מחכה שההורים ילכו לישון, ויורד למטה אל גן השעשועים הגדול.
לא בגלל המתקנים, אלא בגלל האור והכוח שהייתי שואב ממנו. זה היה הדבר האהוב עלי ביותר לפני השינה שלי. לא שהייתי ישן כל כך הרבה, אבל בכל זאת. הייתי לוקח שמיכה מהבית, קוטף בדרך איזה פרח מתוק, יושב על הספסל מתחת למנורה הענקית שבגן ונהנה מהכל. בכל ערב שבו אני יושב כך, לאחר עשר דקות בערך אני מרגיש את אותה ההרגשה המדהימה הזאת, הרעידות שבגב. הגב רוטט ואני מרגיש שאני חולה במחלה שאני בטוח שאין לה תרופה, אבל אני לא דואג בכלל כי אני לא רוצה להבריא ממנה.
לאחר שאני מרגיש את אותה הרגשה מדהימה, אני גם מרגיש שאני חייב לישון. אחרי הכל, אני לא על סוללות. למרות שאני מסוגל להאמין שכן…
וכך עבר לו כל לילה שלי פחות או יותר כל עוד לא היה קור כלבים או גשם סוער בחוץ. אפילו חברים שלי חושבים שאני ילד מוזר ובצדק, אי אפשר להאשים אותם. גם אני ללא ספק הייתי אומר על עצמי שאני ילד מוזר אם הייתם שואלים אותי .

הבוקר הגיע. אני קם מהמיטה והבטן כהרגלה מתחילה לרעוד בטירוף, אך אני כבר רגיל לזה. אף פעם לא דיברתי על ההרגשות המוזרות עם ההורים. פשוט לא רציתי שהם יתחילו להילחץ סתם.
חוץ מזה, זה לא שזה כואב לי. שטפתי פנים, התלבשתי והלכתי ליום האחרון שבו אני הולך לראות את בית הספר! אחח איזה כיף אחרי 12 שנים של סבל פשוט לקום בוקר אחד, ללכת למקום הארור הזה, ולא לחזור אליו יותר.
הלכתי לבית הספר והיום עבר במהירות הבזק, וטוב שכך. אני לא מתכוון להתגעגע אל המקום הזה. והנה הצלצול נשמע באוזניי בפעם האחרונה, איזה אושר! אני סובל מהצלצול החופר הזה כבר מכיתה ז', והפעם ממש נהנתי לשמוע אותו. חיוך על פניי ואני יוצא מהשער. לאחר כמה צעדים, אחד החברים שלי שפך עלי בקבוק מים שלם וצעק: " זה נגמרררר !!!!" התחלתי לצחוק ולשמוח יחד איתו, עד שנכנסתי לבעיה. הבעיה היחידה היא ש… עכשיו החולצה שלי רטובה, הבלוטות שבגב חשופות, ושלושה רחובות מפרידים ביני לבין הבית הבטוח. אני באמת אוהב בגדים, אבל בגדים רטובים עושים לי צמרמורות. בעיקר אם הם על גופי.
הורדתי את החולצה והתחלתי לרוץ לכיוון הבית ——> את רחוב נחליאלי כבר עברת, קדימה אל תבזבז זמן… … … … … והנה רחוב רוטשילד, עוד שתי דקות ואתה בבית … … … … רחוב הרצל, זה רחוב קצר, קדימה רוץ! … … …ה … ה… הנה … … הבית! ואז… שנייה לפני שאני נכנס הביתה, אני שומע צרחה מחרישת אוזניים מאחוריי: "עצוווור". קפאתי. לא הצלחתי לזוז והדבר היחיד שרציתי באותו רגע זה פשוט להיעלם. הסתכלתי אחורה כשאני אחוז פחד ובתקווה שאותו אחד שצעק אלי לא הבחין במשהו מוזר. הנחתי את החולצה על כתפי במטרה כושלת להסתיר את הגב, והסתובבתי אליו.
ראיתי איש די מבוגר שלבוש בג'קט בוהק, בדיוק מהסוג בד הזה שגורם לגוף שלי לרעוד. הוא ניגש אלי ברוגע ובאטיות. "אתה בטח שואל את עצמך מי אתה" הוא אמר בקול שליו. היססתי לרגע ואמרתי: "יותר נכון מה אני". הוא חייך קצת… "אני מכיר כמה אנשים שהיו כמוך… אך היום הם במקום טוב יותר, בדיוק כמו כל האחרים"…

ופה נלחצתי… "מי אלו האחרים?.. ומה זאת אומרת שהיו כמוני? מה אתה יודע ועל מה אתה מדבר?". הוא הרגיע אותי ואמר: "תקשיב טוב ידידי. הבן שלי היה בדיוק כמוך, ובאותו הרגע שבו הוא נולד, אני הבנתי שיש סוג אחר של אנשים בעולם. זן נדיר במיוחד שמראה לנו בצורה חד משמעית, שהסרטים הדמיוניים אינם רחוקים כלל מהמציאות. היום הבן שלי נמצא במקום קסום שבו נמצאים רק אנשים מסוגו… אל המקום הזה ידידי, גם אתה תגיע. הדבר היחידי שאתה צריך לעשות הוא להתכסות היום בלילה עם השמיכה עד מעל הראש, וכך תבין כבר לבד את הסוד החבוי שבך".
באותו הרגע שהוא אמר את זה פשוט עליתי הביתה בריצה מטורפת. פחדתי עד מוות והיו לי מיליון שאלות לשאול אותו, אך לא יכולתי לעמוד שם ולהסתכל עליו. העברתי את הערב בבית. כשהגיע הלילה וכשהשעה 00:00 הצטיירה על השעון, לא יצאתי. פחדתי. למרות שידעתי שאותו האיש כבר לא נמצא למטה. עובדה, ריח גופו כבר לא משוטט באוויר. העברתי שעתיים שלמות במחשבות, תהיות, זיכרונות, התלבטויות ורגשות עזים. נזכרתי במשפט שהוא אמר.. "היום הבן שלי נמצא במקום קסום שבו נמצאים רק אנשים מסוגו… אל המקום הזה ידידי, גם אתה תגיע". על איזה מקום הוא מדבר לעזאזל?. מתוך סקרנות ניסיתי להירדם כמו שהוא אמר לי, כשכל גופי מכף רגל ועד ראש, עטוף בשמיכת הצמר המחממת.
תוך שניות ספורות נרדמתי. לאחר כמה שעות הרגשתי את הבלוטות שעל גבי נפתחות… פקחתי עיניים, אך לא יכולתי להוריד את השמיכה. השמיכה עטפה אותי כמו שק שינה בלתי נפרד מגופי. לפתע הבחנתי בעוד דבר מוזר… חלק נוסף פרח לי מהגב. משהו קורה בחלק האחורי של גופי, ואני ממש מרגיש את זה הפעם. לפתע שמתי לב שאני רואה הכל, אני עטוף בחושך אך רואה כל דבר. העפתי מבט אחורה וקיבלתי הלם! שתי כנפיים גדולות ויפיפיות מקשטות את גבי, וגופי לוחש אלי בשפה שרק אני יכול להבין. אני לא יכול להסביר לכם בדיוק מה הרגשתי, אבל באותו רגע הבנתי מה אני. הבנתי למה אני נמשך לפרחים, הבנתי מהן הבלוטות שהיו על גבי כל השנים והבנתי למה אני לא מסוגל להוריד את העיניים שלי מכל מנורה ואש בוהקת שנתקלת בדרכי.

אני פרפר… היו לי פרפרים בבטן בכל בוקר, כי הייתי גולם. עכשיו אני חופשי לעוף, אל עולם אחר, אל העולם שלי. באותו הרגע שבו הבנתי מה אני ומי אני, קרעתי את שכבת הגולם שעטפה אותי, ופתחתי את החלון… פרשתי את כנפיי, העפתי מבט אחרון אל ביתי והתעופפתי אל מקום קסום, אל המקום שאותו האיש המבוגר דיבר עליו. זה באמת מקום מדהים ויש בו דברים שלא תראו מעולם, אך לצערי אינני יכול לפרט יותר. אבל מה שאני כן יכול להגיד לכם.. זה שהיום בו מתתי, היה היום בו התחלתי לחיות באמת, לא כמוכם… ושהסרטים הדמיוניים באמת אינם רחוקים כלל מהמציאות. יום יבוא… ועוד תבינו על מה אני מדבר.

אז… לכל מי שחושב שפרפר זה מישהו שיוצא בלילות, ונהנה עם חברים ובחורות כל יום במועדון אחר וחוזר הביתה רק בבקרים – שיחשוב שוב.