הג’קסונים פרק 1

הג'קסונים
פרק 1
נ.מ פיטר
"נו כבר, אני אאחר בגללך לבית הספר!" רקעה באדמה אחותי בעצבנות, אני עוד הייתי במיטה כאשר השמיכה הרכה מכסה את כל גופי, פקחתי את עיניי באיטיות "השעה עכשיו שבע וחצי!" היא צעקה והרמתי את ראשי כדי להציץ בשעון. "את בטוחה?" שאלתי והבטתי לשעון, שיחקתי קצת עם כוחי והחזרתי את השעה אחורה כך שיש לי עוד שעה לישון. היא הסתובבה והתחילה להתעצבן כאשר ראתה שהשעה שש וחצי בבוקר, חייכתי אליה חיוך מתגרה וניסיתי לחזור לישון "אימא!! פיטר משתמש בכוח שלו!" היא צעקה ורצה לעבר החדר של ההורים שלי. "בואי הנה!" צעקתי ורצתי אחריה, היא השתמשה בכוח שלה כדי לרוץ במהירות לעבר החדר של הוריי, היא פתחה את הדלת כאשר הוריי התחילו להתארגן לעבודה.
"אימא, אימא אימא" אמרה במהירות לידיה, אחותי והתקדמה לעברה.
"לידיה!" צעקתי אבל היא כבר סיפרה לה, טוב איך אני יודע אתם שואלים, ההבעה על פניה של אימי.
"אתה עשית מה?!" צעקה אימי ואספה את שיערה בעצבנות, לידיה חייכה מאחוריה חיוך שטני וחשפה את שיניה הצחורות. "אימא אני הייתי עייף ו.." ניסיתי להסביר את עצמי אבל היא הייתה כבר מעוצבנת סופית.
"זו לא סיבה להשתמש בכוח שלך! להזכיר לך שאנחנו ברחנו מניו יורק בגלל המדענים שצפו בנו ויודעים על הכוחות שלנו? הם רק מחכים שנשתמש בכוחות שלנו והם יאתרו אותו!" היא צעקה, עיניה הירוקות הביטו בי בכעס והיא כיווצה את ידה לאגרוף, היא לקחה נשימה עמוקה והרפה אותו.
"אם הם היו מגלים על זה היינו מתים ממזמן." היא סיכמה וחזרה לסדר את עצמה לקראת העבודה שלה,
"תקשיבי אליס, הכול בסדר הם לא גילו אותנו." הרגיע אבי אותה ואני יצאתי מהחדר שלהם יחד עם לידיה שהיא מצחקקת. "יש לנו עוד שעה, תתחיל להתארגן." היא אמרה וחזרה לחדרה.
"איזה עצבים!" גררתי את רגליי ונכנסתי לחדרי, שדרך אגב היה מול החדר של לידיה, הייתי עם תחתוני בוקסר וחולצת פיג'מה לבנה ארוכה פתחתי את הארון והוצאתי מכנס ג'ינס קצר וחולצת הבית הרגילה שלנו, בצורת יונה שבפנים כתוב תיכון ריצארד. הורדתי את חולצת הפיג'מה שלי והבטתי לעבר המראה לכמה רגעים היו לי שש קוביות ובנוסף הייתי יחסית שרירי. הרמתי את החולצת בית ספר שלי ולבשתי אותה. לבשתי את מכנסיי הג'ינס על הבוקסר והתקדמתי לעבר השולחן שלי, והושטתי את ידי לעבר הבושם שלי. ריססתי טיפה על הצוואר ומאחורי האוזן יצאתי מחדרי היישר אל הסלון.

"להתראות!" שמעתי את אימי אומרת כאשר אני ולידיה יצאנו מהדלת לעבר האוטובוס הירוק שחיכה לנו תמיד בשעה שבע ארבעים ליד הבית. נכנסנו אליו ונתנו את הכרטיסים לנהג. לידיה מיד רצה לשבת ליד החברה שלה, מיי בעלת השיער השחור הארוך והנמוכה יחסית. התיישבתי בסוף האוטובוס והבטתי בנוף, בתים של אנשים עברו לנגד עיניי ונזכרתי בבתים שהיו לנו בניו יורק, הם היו בניינים גבוהי קומה.
-"הלוואי וכל זה לא היה קורה.." לחשתי לעצמי ונשענתי על החלון.
"נעים מאוד, קוראים לי ג'וש" אמר הנער שישב לידי, היה לו שיער שחור מגולח ועורו היה חיוור, הוא הושיט את ידו להכרות "אני לא אדם של לחיצות ידיים.." אמרתי וחזרתי להביט בנוף.
~~~~~~~~
"נעים מאוד קוראים לי בן" הוא אמר והביט לעברי לחצתי את ידו ועורו החל להתקמט, צבע שיערו נהיה לבן והחל לנשור, זיפים לבנים החלו לצמוח בפניו ולבסוף הוא נחת על רגליי, כאשר הוא מת לגמרי.
"השם שלי הוא פיטר.." אמרתי חלושות והייתי בהלם. זו הייתה הפעם שגיליתי את כוחותיי.
~~~~~~~~
"אני מצטער, קוראים לי פיטר ג'קסון" התחרטתי והאוטובוס נעצר מול בית הספר שלי, כולם ירדו מהאוטובוס ואני ירדתי אחרון. הכנסתי את ידי אל תוך הכיס והרגשתי נייר בתוך הכיס, הוצאתי אותו וקראתי אותו
"אני יודע מה אתה. מה אתם,
לא תוכלו לברוח עוד הרבה זמן.
כי אנחנו בדרך.."