הגיהנום זה כאן / פרק 1

"זה פשוט מפחיד! אני ממש מקווה שהם טועים."
"אל תדאגי… עברנו הרבה דברים ושמענו מהנביאים האלה על הרבה אסונות ובסוף כלום לא קרה."
זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, ובזמן שאליסון התכוננה לצאת מביתה, היא האזינה בחצי אוזן
לשיחה שהתקיימה בין אימה לאביה.
"אבל אלפרד, הפעם הם נשמעו רציניים מתמיד!" התעקשה הלנה, אימה של אליסון. "אני בעצמי
הרגשתי! אני… בחלום האחרון שלי… התגלה לי שד. הרגשתי ממש את הרשע שנודף ממנו… אולי
אפילו זה היה השד ה -"
"די! תפסיקי!" צעק אלפרד וכיווץ את גבותיו בכעס. "אסור להגיד את השם של השד ההוא, את
יודעת! זה מביא מזל רע מאוד! הנביאים בעצמם אמרו זאת."
"אה, אז פתאום הנביאים צודקים?" נזפה בו הלנה והניחה את ידיה על מותניה.

אליסון ניענעה בראשה בחצי צחוק, וגלגלה את עיניה בזמן שפנתה אל דלת הכניסה.
"אמא! אבא! אני יוצאת. אחזור בעוד כמה שעות, ביי."
"רגע, אלי!" קראה הלנה וזנחה לרגע את הנושא שהטריד אותה. "תזכירי לי לאן את הולכת?"
"נו, אמא! כבר אמרתי לך פעמיים!" אמרה אליסון בחוסר סבלנות. "אני נפגשת עם הרמי! אל תדאגי.
שום שד נורא לא יחטוף אותי," הוסיפה בעוקצנות.
"זה לא עניין לצחוק!" אמרה הלנה בנימת אזהרה.
"טוב, אז ביי." אליסון לא חיכתה רגע נוסף, וחמקה דרך הדלת במהירות לפני שאימה תספיק לשאול
עוד משהו.
אליסון טרקה מאחוריה את דלת העץ, ומיהרה בשביל הגישה של ביתה העובר בתוך חצרם, הלא
מטופח במיוחד ושמלא בתרנגולות קרקרניות ובפרחים חצי נבולים.

למרות שניסתה להתעלם מכך על ידי זה שצחקה אודות העניין, הנושא מעט הטריד אותה.
היא בעצמה שמעה את הנביאים מזהירים מפני בואם הקרב של השדים.
"נלחמנו בהם בעבר מספר פעמים, וניצחנו. אך השדים מתחזקים יותר ויותר, הם צוברים כוח, בגלל
הרשע שבני האדם יוצרים בעולם ככל שהימים עוברים. הוא מגביר את כוחם!" דיבר אז אחד הנביאים
באחת מן הפעמים שאליסון ראתה.
'ומה אם זה נכון? מה אם זה באמת סוף העולם?' ניקרו החששות בליבה של אליסון. אך חוט
מחשבותיה ניתק, כאשר היא נתקלה במייק.

"מה קורה, אליס?" הוא קרב אליה וחייך. הוא תמיד כינה אותך כך, והיא כבר התרגלה לכך למרות
שלא סבלה את זה.
"בסדר, מה שלומך מייקי?" היא הקניטה אותו חזרה.
"אני? הכל בסדר… מסתדרים, את יודעת… אני צריך לעזור הרבה לאימי לאחרונה." ענה מייק
בפנים רציניות. אליסון ידעה למה. מייק היה יתום מאב. אביו נהרג לפני שנה, כאשר דג דגים
בנהר למרות שהיה גשום וסוער, נפל וטבע.
"תמסור לה ד"ש חם ממני!" אמרה אליסון בחמימות. אימו של מייק הייתה אישה חביבה.
"תודה, אני אמסור. או, אגב – ראיתי את הרמיאון ליד מעיין הגיבורים," אמר מייק כבדרך אגב,
ואליסון זיהתה את מעט המתיחות שנוצרה בקולו.
"אוי!" אליסון נזכרה שהיא קבעה עם הרמיאון לפני זמן רב והיא בוודאי מחכה לה. "הזכרת לי,
אני נפגשת אתה. אני חייבת ללכת, להתראות."
"להתראות," ענה מייק, ואליסון פנתה משם והגבירה את קצב הליכתה.

היא התאמצה בכל כוחה לא לחשוב עתה על מייק. היא הרי יודעת שהוא דלוק על הרמיאון,
כמו רוב הנערים בכפר. אך אליסון הייתה מעט מאוהבת בו בכל זאת, למרות שרוב הזמן הצליחה
להדחיק זאת.
אליסון עברה בדרך קיצור שהכירה. היא הלכה דרך חורשת האורנים, והגיעה לבסוף למעיין
הגיבורים.
"מזל שנזכרת להגיע," בירכה אותה הרמיאון בציניות.
"אני ממש מצטערת, הרמי," התנצלה אליסון.
הרמיאון נראתה יפה כתמיד. שיערה החלק התנופף ברוח הקלילה שנשבה ליד המעיין, ועיניה
הירוקות נצצו.
על שפתיה היה מרוח שפתון ורדרד, ריסיה הארוכים מושחרים ולחייה סמוקות בחן.
"טוב, לא נורא," חייכה הרמיאון לאליסון את חיוכה המקסים. "כבר שכחתי. בואי נשב באבנים
הנוחות ההן."
"בטח!" חייכה אליסון חיוך רחב, ושתיהן פנו לעבר מקום הישיבה הקבוע שלהן בעת שרצו
לפטפט.
הן פנו לקצה מעיין הגיבורים, ששם נחו כל מיני אבנים בגדלים שונים, ושתי הנערות התיישבו
על זוג אבנים גדולות שעליהן נחו תמיד.
הן התחילו לדבר על דא והא, והגיעו במהרה לנושא שהרמיאון אהבה לדבר עליו יותר מכל – בנים.
"אז מה עם ליאונרד?" שאלה אליסון בחוסר חיבה. "את עדיין אתו?"
"אממ לא להרבה זמן. הוא מתחיל להימאס עליי," ענתה הרמיאון במבט חצי משועמם, בעודה
בוהה בפרפר שהתעופף מעל המעיין.
אליסון עיקמה את אפה באופן כמעט בלתי מורגש. אחד הדברים שהיו שנואים עליה בהרמיאון,
היה ההתעסקות הבלתי נדלית שלה לטעמה, בבנים. בינה לבין עצמה, היא ידעה שהיא
מקנאה. היא קינאה בכך שהרמיאון יכולה להשיג את כל מי שהיא רוצה ושרוב הבנים רוצים
להסתובב איתה.
בדיוק בגלל סיבה זו – שאליסון ניסתה כמובן להתעלם מקיומה – היא העדיפה לפעמים יותר את כרמן,
חברתה הפחות טובה, שתמיד עקצה את הרמיאון, למרות שאליסון תמיד התאפקה לא לשתף עימה
פעולה. אך חוץ מעובדה זו, שאליסון לא התגאתה בה כלל – היא חיבבה את הרמיאון מאוד.

"ראיתי קודם את מייק," אמרה אליסון ביובש, מבלי להביט בעיניה של הרמיאון.
"נו, ו…?" שאלה הרמיאון. היא ידעה שאליסון מעט דלוקה עליו.
אליסון נשפה את האוויר שהיה בריאותיה. "ו…כלום. מה כבר יכול לקרות?" ענתה מעט
בהתרסה. "כרגיל. אין חדש."
הרמיאון משכה בכתפיה באופן בלתי מחייב. לאחר המתיחות הקטנה שנוצרה ביניהן, הן העבירו
נושא ודיברו על כל דבר, למעט בנים.
לאחר שנמאסו עליהן הפטפוטים בישיבה, הן קמו והסתובבו באחת החורשות הסמוכות למעיין,
קטפו מעט פירות שגדלו והבשילו מהעצים, ולבסוף כשכבר נהיה חשוך כמעט, נפרדו.

בדרכה לביתה, הרהרה אליסון במרירות בהבדלים בינה לבין הרמיאון.
בשניה של חוסר הגיון ותסכול, עלתה בה המחשבה: 'אני מעדיפה להתעמת עם שדים מאשר עם
אהבה לא ממומשת וחוסר צדק,' אך שנייה לאחר מכן התעשתה וסילקה את המחשבה הזו
ממוחה.
אליסון לא ידעה, שבעוד כמה שבועות היא תתחרט מאוד על המשפט שזה עתה חשבה.