הבטחה של אש וקרח: פרק 4- נבואה.

נק. מבט: ג'ניפר :

אתמול ז'קלין הסבירה לי הכל. סוף סוף קיבלתי את התשובות שלי. אני כאילו מבינה- אבל לא מבינה. למה בכלל קיבלתי את הכוחות האלה? ומתיי אני אקבל אותם? הכל נראה לי מבולבל. אני לא מבינה כלום. מה השעה? שמונה ורבע. עוד כ- 45 דקות עושים לי הכירות, ומקבלים אותי כאחת מהמחנה. אני מצפה לזה בקוצר רוח. אמרו לי להתכונן, וכך אני עושה: ז'קלין השאילה לי את האוהל שלה. אליזבת קנתה לי קופסת איפור, וגם סט שלם של בגדים חדשים. אמרתי כבר שמבחוץ האוהל היה גדול, אבל מבפנים…. הוא היה ענקי!!! ישבתי על הספה מעור, וחשבתי מה אני יכולה לעשות בכדיי להיות מיוחדת. לאחר רבע שעה כבר התאפרתי, התלבשתי, והדבר היחיד שהפריד בייני וביין להיות מלאכית, זה השיער שלי. לא ידעתי מה אפשר לעשות אתו. חשבתי על זה למשך ארבע דקות, ולא עליתי על תשובה. "אולי תיתני לי לטפל בו". אמר קול ילדותי ומתנגן מפתח האוהל. הבטתי לאחור, ומצאתי את אליזבת. חייכתי אליה, והיא חייכה אליי בעודה חושפת את שיניי הערפד שלה. היא התיישבה לידי לאט, הרימה את ידיה אל שיערי, והזיזה את ידיה כל כך מהר, שבבת אחת התסרוקת הייתה מוכנה. התיישבתי על הספה הגדולה- נראיתי כמו מלאך ללא כנפיים. הייתי אמורה להרגיש שמחה- אבל לא הרגשתי כלום מלבד עצבות. נשמתי עמוק. מה עליי לעשות אחריי הצטרפותי למחנה? הרגשתי דיכאון. כופפתי את גבי והנחתי את ראשי על ברכיי. אליזבת הניחה את ידה על גבי ותפחה עליו בהבעת עידוד: "ג'ניפר, אנחנו חייבות לזוז." היא אמרה בקולה המתוק. אליזבת שמה את ידה על סנטרי, ודחפה אותו למעלה, מרימה אותו עד שראשי נגלה אליה. "אני לא רוצה ללכת. אני לא רוצה לעשות את זה. אני פשוט…" חנקתי את הדמעות. "אני פשוט לא מסוגלת" לחשתי. "אל תדאגי. זה יחלוף לפניי שתשימי אפילו לב. את יכולה." היא אמרה, התרוממה מהספה, והושיטה לי את ידיה. נאחזתי בהם ללא רצון, ושנינו יצנו מהאוהל לאור השחר הקריר.

הגענו לשם תוך מספר דקות. זו הייתה בקתה קטנה וחשוכה, בתוך היער, הרחק משטח המחנה. כולם כנראה חיכו לי בפנים. לא רציתי לעשות פדיחות על ההתחלה. אז פשוט אזרתי אומץ, נשמתי עמוק, ונכנסתי פנימה.

בפנים הבקתה הקירות היו צבועים בסגול, ובמרכז הבקתה היה שולחן מצופה זהב. מסביב לשולחן ישבו כל חברי המחנה. אליזבת הלכה בעדינות, ותפסה את מקומה ליד לין. נותר רק מקום אחד בראש השולחן, מקום המיועד לי. התיישבתי. "מעולה" אמרה מייגן. "עכשיו נתחיל בהכרות: כל אחד יספר על עברו, ומהו". היא אמרה. "בבקשה, תנו לי להתחיל." אמרה לין, והזדקפה במקומה.
"נולדתי מכשפה. כשהייתי ילדה קטנה, גרתי עם ההורים שלי בבית קטן וישן בעיר. היינו משפחה מאושרת. אבל יום אחד, כל זה, נקטע." היא עצרה כדיי למחות את דמעותיה. "שריפה ענקית. ענקית. ההורים שלי נשרפו. רק אני ניצלתי, אבל אף פעם לא הבנתי איך…" היא אמרה והשתתקה. הסיפור שלה הזכיר לי משהו, אבל לא זכרתי מה. וגם לא היה לי כוח לנסות להיזכר. "ז'קלין מצאה אותי וצירפה אותי למחנה. ככה הגעתי לפה." היא חייכה ונשענה על משענת הכיסא. "תורי עכשיו…" אמרה מייגן:
"נולדתי פייה. תמיד חייתי לבד. אני זוכרת את עצמי מגיל שלוש מחזיקה ביד חץ וקשת ומבשלת ארוחת ערב. אבל בגיל 13, הוכשתי מארס של נחש. אבדתי את ההכרה ביער, והתעוררתי כאן. הם קיבלו אותי ממש יפה, והצילו את חיי. ואני חייבת להם תודה לעד, כי בלעדיהם הייתי מתה." היא סיימה. "אני אגיד בשביל שנינו…" אמרה ז'קלין וחיבקה את לוגאו.
"נפגשנו ביער. אני קטפתי אוכמניות בר, והוא שכב פצוע מתחת לעץ. טיפלתי בו. אחריי שהוא החלים, גילינו שיש לנו הרבה דברים במשותף: שנינו יתומים, שנינו בעליי כוחות, ושנינו לא רוצים שמה שקרה לנו יקרה גם לאחרים. אז הקמנו את המחנה הזה. תמיד הרגשנו אחד לשני כמו אח ואחות. תמיד היינו שמחים לצרף לכאן עוד אנשים." היא סיימה בחיוך.
"טוב" אמרה מייגן. "עכשיו דקרי את אצבעך בשן הנבואות שמאחורייך. אל תדאגי. זה רק כדיי לבדוק שאין לך איזושהי נבואת מוות." היא אמרה. דקרתי את אצבעי. ציפיתי לשמוע את אות האישור של מייגן, ואז לחזור לאוהל. אבל כצפוי, הנורא מכל תמיד חייב לקרות. השן הענקית האדימה, ונסדקה בדיוק בחצי. טיפת הדם של אצבעי נשרה מקצה השן. מתוך השן יצא ערפל סמיך וקול חלול ומהדהד אמר את המילים:

"בדור השביעי של משפחת אליאן,
כחודשיים לפני גיל שמונה-עשרה היא תבוא לכאן."

"אם לא תמצא את שבעת כוחותיה לפני הגיל המיועד,
היא תפסיד במלחמה ותעלם לעד."

"אז זכרו את המילים, כי לא אחזור עליהם שוב,
אם לא תקבל את הכוחות בגיל שמונה עשרה, היא תעלם לבלי שוב".