הבטחה של אש וקרח: פרק 2 – שקר לבן.

השעה הייתה כבר חצות, אך ג'ניפר וז'קלין היו עדיין הולכות. ג'ניפר אהבה ללכת, ובחוץ היא הרגישה חופשיה, אך עכשיו אין דבר שהייתה רוצה יותר מלשבת בבית שלה. הברכיים שלה כבר רעדו מרוב הליכה, היא הייתה צמאה וחשה שהיא עומדת להתעלף. "ז'קלין? אה…. אולי אפשר לשבת דקה, קצת לפניי שנמשיך?" שאלתי. "אין צורך" היא ענתה. "אנחנו כבר כאן" היא אמרה בחיוך. ז'קלין הצביעה על קרחת יער, אבל לא יותר מזה. כנראה שמשהו בהבעת פנייה של ג'ניפר אמר שלא הבינה, כי אחרי שנייה ז'קלין אמרה לה: "בואי למקום שאני עומדת בו, והושיטי את ידיך לצדדים." ג'ניפר עשתה כדבריה. היא עמדה באותו המקום, והושיטה את ידיה לצדדים, אך היא הרגישה שהיא נוגעת בשני עמודיי מתכת. היא הביטה משניי צדדיה, אך לא היה שם דבר. רק אויר. ג'ניפר תהתה בליבה איך יתכן שמעולם לא ראתה את המקום הזה. הריי היא מכירה את היער הזה כמו את כף ידה! ז'קלין השיבה כאילו קראה את מחשבותיה :"הסיבה שאת לא ראית את המקום הזה, זה כי הכישוף שמוטל עליו הוא כישוף העלמות, שנוצר בידיי חברתי הטובה, לין," היא חייכה כאשר ביטאה את שמה של לין. "המחנה הזה מוסתר כך שבני אדם רגילים לא יבחינו בו. הוא מוסתר כל כך טוב, שבני אדם רגילים לא יבחינו אפילו בקרחת היער שאת ראית." ג'ניפר הייתה מאוד מבולבלת, וז'קלין הייתה נבוכה. היא מיד הוסיפה: "נסביר הכל במחנה…" אך ההבעה הנבוכה של ז'קלין התחלפה מיד בהבעה קשוחה ורצינית: "ועכשיו תעצמי את עינייך, ותדמייני שהידיים שלך נוגעות בשני עמודיי זהב. תפקחי את עינייך, ותיכנסי פנימה." ג'ניפר פתחה את עיניה לאט לאט, ונכנסה לתוך המחנה.

נקודת מבט: ג'ניפר:

אולי ז'קלין קצת הגזימה כשהיא אמרה 'מחנה שלם'. הם היו בסך הכל ארבעה אנשים שישבו ליד מדורה קטנה ואכלו פרגיות על שיפוד. מסביבם היו חמישה אוהלים גדולים. הייתה שם נערה ג'ינג'ית, וקצוות השיער שלה היו כל כך אדומות, עד שממש סנוורו אותי. קעקוע שלושת הציפורים שלה בלט על זרועה. היא לבשה גופייה וג'ינס עם קרעים. רגליה היו מקופלות אל בטנה, ולא ממש הבנתי איך הג'ינס לא ניקרע ממנה. היא ישבה על מחצלת בצבע להבות ואכלה בשקט. הייתה שם עוד נערה, בגיל 18, לא יותר. השיער החום החלק שלה היה אסוף בקליפס. היא נראתה כל כך עדינה, כמו בובת חרסינה. היו לה שיניי ערפד, והיא נעצה אותם בתאווה בבשר הפרגיות, שעל השיפוד. היה שם רק בן אחד: הוא היה שרירי, והיה לו שיער פרוע. גם לו היו קצוות אדומים, אבל האדום הזה דמה יותר לצבע בורדו. היו לו עיניים כחולות. הייתה עוד נערה שהייתה נראית כמו בגיל 16, ומאוד דמתה לרוקיסטית. היה לה עיניים ושיער בצבע שחור. ולמרות הכל, היא עדיין הייתה יפהפייה. כשנכנסנו גברה עליי הסחרחורת, והצמא. כבר לא היו לי כוחות. ויתרתי, והתעלפתי.

התעוררתי על כיסא. ניסיתי לראות משהוא, וכמה שאימצתי את עייני, שום דבר לא עזר. החדר היה אפל מידיי. הרמתי את ידי, אבל היא לא זזה. משהו חתך בזרועי. אוח, זה חבל. פשוט…. נהדר. בבת אחת נדלק נר. חיפשתי את מי שהדליק את הנר, ונחשו? מצאתי את הרוקיסטית. "היי, חברה, היא התעוררה!" היא צעקה בקול שקצת עבה יחסית לבחורה, (מתאים בול לרוקיסטית (: ). דמיינתי אותה עם גיטרה חשמלית ביד, וזה ממש התאים לה. "מה קורה אחותי?" היא שאלה. "אני מייגן. ואת?" "ג'ניפר" גמגמתי. ז'קלין באה. "את בסדר?" היא שאלה. ניסיתי להיזכר במה שקרה. לאט לאט, נזכרתי מחדש. אני נמצאת מחנה של על טבעיים. "על טבעיים רצחו את אמא שלי." אמרתי. "על טבעיים רצחו את אמא שלי. על טבעיים רצחו את אמא שלי!!" הטון שלי הפך לצעקה. זזתי בכיסאי, נאבקת בחבלים. החבלים חתכו חתכים עמוקים בבשרי, אבל לא היה לי אכפת. "תירגעי" אמרה ז'קלין. איך היא מצפה ממני להירגע עכשיו? "אני לא יודעת מה סיפרו לך על אמך, אבל כל מה שסופר לך הוא שקר. שקר לבן".