הבטחה של אש וקרח: פרק 1 – פגישה בחשכה.

נקודת מבט: הסתכלות מהצד.

…." אז, יומן יכר, מה שאני רוצה להגיד לך שאימא קצת מאוכזבת ממני, בגלל שאני לא מקבלת ציונים תובים. אני אצובה. גם המורה לספה אומרת לי שאני צריחה לקרוא יותר ספרים כי יש לי שגיהות כתיב. אבל אני רק ילדה כתקנה בגיל שבע!! יש יותר מידיי על כתפיי הקטנות. נכון שזה משפת יפה? אני לא ידעתי את המשפת הזה לפני שסבתא עברה לגור איתנו. שמעתי אותה ואת אימא מדברות אל משהו במתבח, ונכנסתי לקחת סופגיניה, ואז שנייה לפניי שנכנסתי, שמעתי אותה אומרת את זה. הם דיברו על משהו ספטיצי. או שזה אוליי שפליפי? הו!! נזכרתי!! ספציפי!! אימא אמרה לי שזה משהו אחד מסוים. כמו למשל שאכשיו אני לובשת רק את החולצה הוורודה היפה שלי, ולא את החולצה הכחולה המכוערת שסבה נחום הביא לי. אבל כמובן שאני לובשת גם מחנסיים!! סבתא עברה לגור איתנו בגלל שסבה נחום מת בגלל מחלת סרטן. אני לא מבינה איך אפשר למות מסרטן. סרטן זו בסך הכל חייה חמודה שמטיילת לה על חוף הים, והיא לא מזיקה לאף אחד. פעם אפילו עזרתי לסרטן פצוע. תוב, יומן יכר, סבתא קורת לי. להתראות!"

ג'ניפר קראה שוב ושוב את פיסת הדף עם הכתב הקטן והלא כל-כך ברור של עצמה, ג'ניפר הקטנה והתמימה, עשר שנים לפניי-כן. כיום ג'ניפר נערה מתבגרת בת שבע-עשרה, נערה מתבגרת ללא אמא, ללא סבתא, וללא משפחה. שנים לפני היא פקפקה בדברים שנאמרו לה. סבתא לא סתם הזכירה את המשפט הזה. היא ידעה מההתחלה שדובר עליה, אבל לעולם לא ידעה את הפירוש האמתי, אותו היא גילתה לפניי כ-6 חודשים בלבד. ג'ניפר הרימה את ראשה מהדף ודמעות בצבצו בעיניה. היא כל-כך התגעגעה לסבתא… התמונות של רגעיה האחרונים החלו להסתחרר במוחה. ולמרות שהיא לא רצתה להיזכר בזה מחדש, זה כבר התחיל לנגן אותם בראשה, כמו סרט שרק היא יכולה לראות…

נקודת מבט: ג'ניפר

ראיתי את התמונות האלה, חסרת אונים נגידיהם: שתינו נמצאות בלב היער, במקום בו איש איינו יכול לעזור לנו, או בכלל לשמוע… והתמונה הבאה: אני יושבת ליד גופה הגוסס, מנסה למצוא דרך לסתום את הפצעים העמוקים שנגרמו משיניו של הזאב, רואה את הדם ניגר על בגדיה. ואחרון: המילים האחרונות שלה, שנחקקו כמו אבן במוחי…"ג'ניפר, יקירה, איזה ילדה חמודה היית בהיותך בת שבע? את צריכה לדעת משהוא, יקירה. משהוא שהיית צריכה לדעת הרבה יותר מאוחר… יום אחד נכנסת למטבח לקחת סופגנייה, ובאותו זמן אני ואמא דיברנו. אמא חשבה שהגיע הזמן לספר לך על העל טבעי. אני התנגדתי. אמא שלך השתגעה מזה. היא חשבה שלא משנה כמה ננסה, לא נצליח להתעלם מטבעו האמתי של העולם. ואז היא… היא…"סבתא השתעלה. הצלחתי רק ללחוש לה "אני אוהבת אותך"… היא חייכה קצת, ואז פלטה את נשימתה האחרונה.

ניסיתי לעצור, כדיי לנשום ולהירגע מעט, אבל זה לא הניח לי. ראיתי (שוב) את הזאב מתקרב, וכמעט מצליח לטרוף את מה שנשאר מסבתא שלי, אך לפניי שהצליח לעשות זאת, שלחתי בעיניים מלאות דמעות, חנית עם ראש כסף אל ליבו. ואז סוף סוף נגמר הסיוט. זה נראה כמו מסך טלוויזיה שכיבו אותו, והוא מאפיל לאט לאט. הבחנתי שהדמעות כבר הרטיבו לגמרי את לחיי. מעניין, כי באמת הרגשתי משהוא רטוב זולג על לחיי. צחקתי- מהטיפשות של עצמי. העברתי דף ביומן המרוט והקרוע. הדמעות הרטיבו גם אותו- אוי, אני כל-כך סתומה. בדף הבא הייתה תמונה שלי, כשאני משקה את העציצים. הבטתי בילדה המאושרת הזאתי, התמימה הזאתי, והתמלאתי געגועים. "מה קרה לילדה הזו?" תהיתי בקול. "לדעתי היא פשוט התבגרה," אמר קול דק של בחורה מסוף החדר האפל. " ולדעתך? " הדמות אמרה והתקדמה אל האור הקלוש שבקע מהמנורה. התחלתי לזהות פרטים: שיער זהוב ומתולתל, עור שזוף ויפה, עיניים חומות ומלוכסנות. היא הייתה גבוהה וחטובה, פשוט יפהפייה. לי אישית- היא הזכירה קצת חתולה. משהוא ביופי הזה היה חתולי מאוד. רק עוד קצת, אמרתי לעצמי בלב, והנחתי את ידי על הרובה בעל כדוריות הכסף, שאמורות להרוג כל יצור על טבעי. "הו, תירגעי!" היא אמרה לי. "אני לא מתכוונת לעשות רע" היא אמרה. אז חשפתי בפניה את מה שהיה נראה לי שהיא: "טוב, אז איזה יצור את… מכשפה? פייה? אשת זאב?" "לא ולא! שמי ז'קלין, ואני צריכה ממך טובה…" "אני לא עוזרת לעל טבעי!!!" זעקתי. "אני בת אדם. אבל יש לי כוחות. תני לי את כף ידך" נתתי לה. לפתע קרה משהוא מוזר: העיניים החומות היפות הפכו שחורות ואטומות, והילה צהובה הבהיקה סביב גופה היפה. אני מודה, נבהלתי. משכתי את היד בחזרה אליי. על פניה הופיע חיוך ממזרי. "לסבתא יש הרבה דברים להסביר, לא כך?" היא שאלה שאותו חיוך מעצבן עדיין על פניה. "איך את יודעת על זה?…" "ודרך אגב, את לא צריכה לפחד כל כך מהעל טבעי. יש כעשרה קילומטרים מכאן, מחנה שלם של כאלה. בואי נזוז!" ונגד רצוני, היא משכה אותי ליער האפל, שברקע נשמעת יללת זאבים.