האם אני רעה – פרק 7

כבר עברה שעה מאז שברחנו מבית המלון. כמו תמיד הנסיעה הייתה שקטה מאוד וכבר לא הופתעתי כשבכל פעם שמקס החליט שמשעמם לו ,צריך לשרוף חלק מהשדות. הוא לא מרחם אפילו על כבאי האש.
"את יודעת….את יותר אמיצה ממה שחשבתי שתהיי. למרות שאת מתבכיינת כל הזמן,
את בכל זאת מוצאת את החוצפה שבך ואפילו מנסה להחזיר לי…." הופתעתי מזה שהוא החליט לדבר באמצע שום מקום.
כל השדות והשטחים הריקים כבר עשו לי סחרחורת, אז לא הזיק לי קצת להתייחס לדבריו.
"היילי יותר חלשה ממך….אבל אולי יותר חכמה. אני לא יודע … " הוא אמר זאת כאילו התלבט בין מה לבחור, בין אילו תכונות.
"מה חשבת לעצמך כשלקחת לי את הסכין?…מה כבר התכוונת לעשות איתו, לחתוך אותי? את הרי יודעת שזה יותר קשה ממה שזה נראה" הרגשתי קמצוץ של זלזול בקולו. גלגלתי את עיניי. מתי הוא כבר יתחיל לדבר בשפה נורמאלית ולא ברמיזות.
"היילי הייתה חלשה…" חזרתי להיתפס באותה האחת שהוא החל לדבר עליה קודם, "אולי תספר מי זאת ההיילי הזאת?" שאלתי.
רציתי שיספר ולא בנקודות.
"בחורה אחת" ענה. גיחכתי. בחורה? באמת?! תודה על זה ששימשת לי בתור נציג בדיקת שמיעה.
עכשיו אני יודעת שהשמיעה שלי טובה.
"…היא הייתה חברה שלי" ענה. עיניי נפקחו לרווחה, אספתי את שיערי לקוקו בכדי שאוזניי לא יטעו אותי.
"חברה?" חזרתי, עדיין הייתי בהלם. מי יאהב את הדבר הזה?
"כן ח.ב.ר.ה..' רטן, הפעם התקשה יותר לפלוט את המילה , "יצאנו איזה כמה חודשים. בעצם שבעה חודשים.
נפרדנו. זה מאחורי" אמר. הסתובבתי אליו למחצה והאזנתי בקשב רב למה שאמר.
אז מתברר שלרוצח יש לב קטן אי שם בתוכו.
"למה נפרדתם?" השאלות כאילו יצאו מעצמן מהפה שלי.
"ככה זה כשאנחנו מפלצות….היא לא ידעה על זה שאני יכול לשלוט באש, היא גם לא ידעה על העבר המלוכלך שלי,
אני תמיד הייתי סגור יותר. ביום האחרון שלנו ישבנו בשדה פרדסים, עשינו מן פיקניק קטן, הייתי אז בן שמונה-עשרה.
תיעבתי את חיי ורציתי לבנות חדשים..הצעתי לה לברוח איתי והיא הסכימה.." הוא גיחך כשאמר את שתי המילים האחרונות.
"…היא אמרה שתעשה בשבילי הכול. איזה אירוניה! היא לא עשתה כלום." הוא הדליק עוד סיגריה.
"החלטתי לספר לה, חשבתי באותו הרגע: מה כבר יש לי להפסיד? הרי היא הייתה על ידי. מתברר שטעיתי, ברגע שסיפרתי היא נבהלה והחלה לפחד ממני…מצחיק, נכון?! טוב אי אפשר היה להאשים אותה. אבל בדיוק באותה הדקה היא החלה להמציא תירוצים ופשוט נפרדה ממני, נכנסה למכונית האפורה הישנה שלה ונסעה במהירות מופרזת. הנהיגה שלה הייתה תלולה, אבל אז לא היה אכפת לי. כעסתי.שנאתי אותה, אני שונא אותה עד היום. הכעס עבר רק כשראיתי את איך שאחת המכוניות בכביש התנגשה בה ברמזור. זאת הייתה התנגשות חזקה, האוטו כמעט ונמחץ לגמרי. " סיפר.
ישבתי בפה פעור, נדהמתי גם מהסיפור וגם מזה שסיפר לי את כל זה בנימה רגועה וגלויה.
הרגשתי מן יובש בגרון, תחושת רחמים הציפה אותי. ריחמתי עליו וגם עליה במקצת.
"היא נהרגה בתאונה?" שאלתי, כיוון שהוא לא סיפר עוד.
הוא הניד בראשו לשלילה, "היא נכנסה לתרדמת… עד היום היא בתרדמת" אמר ונאנח בכבדות.
"אני שונא אותה.שונא! אבל לא מסוגל לפגוע בה" , ".. כי היא חשובה לך…אכפת לך ממנה" השלמתי אותו.
"לא יודע." מלמל והסית את מבטו לכיוון החלון. חייכתי קלות והסתובבתי חזרה.
הוא פתח את החלונות. בהחלט היה חסר אוויר אחרי מה שסיפר.
"יש לך חום?" גיחכתי, ניסיתי להוציא אותו מהאווירה הלא נעימה.
"עשן הסיגריות עלה לי יותר מדי למוח" גיחך בזלזול כלפיי עצמו, "אל תתרגלי לזה יותר מדי נסיכה, אני עדיין שונא אותך " הפעם הוא אמר בטון רציני.הוא חייב היה להוסיף את הכינוי המעצבן?!

הנסיעה שוב חזרה להיות שקטה. ראו עליו שעדיין חשב על השיחה מקודם.
באיזשהו שלב השתיקה נמשכה יותר מדי זמן עד שכבר בקושי יכולתי לשאת זאת.
"לאן אנחנו נוסעים?" שיניתי נושא, כבר נמאס לי היה לנסוע, הנוף הריקני הזה, אם קודם זה עשה לי סחרחורת,
אז עכשיו זאת הייתה בחילה.
"זאת הפתעה," ענה מבלי להסתכל עליי. כמה שכבר נמאס לי היה מהתשובות האלו.
"די כבר, מספיק! אם אתה רוצה שאני אשתף איתך פעולה, אז כדאי לך מאוד להגיד לי עכשיו, לאן אנחנו נוסעים!" התעצבנתי.
הוא רק נהנה מזה.
"נוסעים ללוס-אנג'לס" ענה בריקנות.
"מה נעשה שם?"
"הינה זה עוד הפעם מתחיל! אולי תחזרי לשתוק? אהבתי יותר כששתקת!" הוא אמר ברוגז.
ידעתי כבר שסערת רוחות שוב תפרוץ בינינו. הוא כבר היה על קצה הרתיחה והתנהגותו עוד יותר הרגיזה אותי.
"אנחנו הולכים לטפל בו.." אמר והוציא תמונה של איש קירח בשם 'בוב' מהתיק.
"אפשר לראות?" שאלתי. הוא הושיט לי את התמונה.
השתמשתי בהזדמנות שהחלונות היו פתוחים ופשוט זרקתי את התמונה. הוא לעולם לא יפסיק להרוג.
באותו הרגע הוא עצר את המכונית בחדות ובהדף חזק החלק העליון של גופי עף קדימה.
פניי התנגשו בחלק הקדמי של המכונית.
הכאב היה בלתי נסבל ומהר מאוד הרגשתי את איך שנוזל קר ומריר ירד מהאף שלי אל פי. יכולתי ממש לטעום את הדם.
"למה זה היה טוב?!" הוא התפרץ עליי בצעקה. לא היה לו אכפת בכלל שנפצעתי.
לא עניתי. הייתי יותר מדי עסוקה בלנסות לעצור את הדם.
"בפעם הבאה אני אשרוף לך את האף!" סינן בין שיניו.
"איזה נחמד אתה! ורק לחשוב שלפני כמה דקות שפכת את הלב שלך בפניי.." , "- את העומס" הוא מיהר לתקן אותי.
גיחכתי, לא מאמינה.
"קחי," הוא זרק לי נייר. הנחתי את הנייר תחת אפי והרמתי את הראש כלפי מעלה.

# # # # #

"הגענו!" מקס עצר את המכונית כאשר הגענו לעיר. בחוץ כבר ירדה החשיכה.
"בית מלון נוסף?" תהיתי כאשר ראיתי את הבניין ליד. זהו היה בניין בן שלושים קומות בערך.
לא יכולתי לראות מה שם המלון, מכיוון שמשום מה הוא החנה את המכונית בצידו האחורי של המלון.
"פה שוהה הקורבן, נסיכה" הוא תפס בתיק שלו ויצא מהמכונית. יצאתי בלית ברירה מהמכונית ונשענתי מעליה.
חשבתי שבלי התמונה, הוא יתקשה למצוא את אותו האחד, אך כנראה שהוא שינן את הכול בזיכרונו.
"-…" , "אל תגידי כלום, אלא אם כן זה קשור ברוצח" הוא קטע אותי ברגע שרציתי להגיד שאין מצב שאני עושה זאת.
לקחתי נשימה עמוקה.
"באיזה קומה הוא?" שאלתי, לא באמת רציתי לדעת. ניסיתי למשוך זמן.
"שתיים עשרה, אני מקווה שאת מלאת אנרגיות , אחרת הדרך למטה לא תהיה נעימה" אמר. לא הבנתי למה התכוון.
"הדרך למטה?"
"מה חשבת?! אסור שיראו אותנו, במיוחד כשיודעים שאת נעדרת. אנחנו נעלה בסולם חירום, בצידו האחורי של המלון. נחפש בדרך חדר בו לא יהיה איש, שם נתארגן ואז נעלה כבר דרך המעלית לקומה שצריך" כמה הפתעות יוצאות מפיו. ילד פלאות גם כן!
"בואי" הורה לי ואני עדיין עמדתי במקום.
"ומה יקרה אם אני אפול מהסולם?" נלחצתי. היה לי פחד גבהים.
"אז אני אאחל לך נפילה נעימה" הוא חייך את החיוך המתחכם שלו.
הוא החל לעלות ראשון על הסולם ואני מיד אחריו. הוא עלה מהר, ולעומת זאת אני עליתי לאט, מנסה כמה שפחות להסתכל למטה.
מקס אפילו לא עצר לבדוק אם אני בסדר ואם עוד לא נפלתי. הוא חשב רק על עצמו.
כאשר הצצתי לבדוק מה הוא עושה, ראיתי אותו מביט מסביב, בודק את השטח וגם מציץ אל החלונות.
הוא חיפש אחר חדר שלא היה בו אור, כי היינו צריכים "להתארגן" כפי שהוא אמר.
לא ספרתי את הקומות, אבל יכולתי לשער שהגענו עד הקומה השמינית.
"הינה פה!" אמר ועבר אל החלון בזהירות, הוא פתח אותו בלי בעיה וחיכה עד שאגיע. הספקתי כבר להתעייף.
"תמהרי!" צעק לי כמעט בלחישה.
כאשר הגעתי בדיוק לגובה החלון של הקומה השמינית, נשאר היה רק לעבור את המרחק מהסולם אל החלון.
אם אני מחליקה או דורכת במקום לא נכון, הלך עליי.
"אתה יכול להושיט לי יד?"
"בשביל מה?" היתמם. הוא עושה ממני צחוק?
"אני צריכה עזרה, זה מסוכן"
"לא, לא באלי" ענה בפשטות והתרגזתי, " זה או שאתה עוזר לי או שאני אגרום לך להרגשה לא נעימה בין הרגליים" איימתי.
הוא הופתע. גם אני הופתעתי מעצמי אם להודות באמת.
במקום לתפוס אותי ביד, הוא תפס אותי בשרוול של הסוודר, כאילו פחד לגעת בעורי.
כאשר הגעתי לחלון, הוא תפס בזרוע שלי וקירב את פיו קרוב לאוזניי.
"אל תתני לי אולטימאטומים, ואל תנסי לאיים, אפילו לא בצחוק" לחש והכניס אותי. התעלמתי מההערה האחרונה שלו.
החדר היה ריק, את האור לא יכולנו להדליק.
"אני הולך להחליף בגדים, תחכי לי פה!" הורה ונכנס לחדר האמבטיה.
בחנתי את החדר. מיטה גדולה, זוגית עמדה בפניי על מזרון גבוה וממולה טלוויזיה קטנה,
ארון קטן עמד לצד הדלת ובכללי החדר היה ריק יחסית, אך כאשר ראיתי את הטלפון על השידה שום דבר כבר לא הזיז לי ולא היה אכפת לי כבר איך החדר נראה ואיפה נמצא מה.
ניגשתי לטלפון ובהיסוס רב הרמתי את השפופרת. פחדתי שמקס יתפוס אותי.
חייגתי את מספר הפלאפון של קרטר וקיוויתי שיענה, שנייה שלא ענה בה, העלתה בי צמרמורת.
לפתע האור בחדר נדלק ונהיה בהיר בחדר, יכולתי כבר לראות בדמיוני את הזעם שיעלה במקס.
הסתובבתי בהיסוס.
"מי את?" השפופרת כמעט ונשמטה מידיי. מיהרתי להניחה למקום.
בפניי נעמד בחור גבוה לא מוכר, הוא נראה מאוד צעיר. שיערו מעט ארוך עד הסנטר, בצבע שחור כהה, דומה לשל אנדי.
עיניו היו בצבע תכלת ועורו היה כה לבן וחלק, עד שזה היווה מראה של בובה מבריקה.
הוא התקרב אליי.
"אני…" מלמלתי. לא ידעתי מה להגיד. מקס עדיין לא יצא מחדר האמבטיה, כנראה שגם הוא לא חשב שזה מה שיקרה.
"אני..שירות חדרים?" עניתי בהיסוס.
"אני קורא לאבטח-.." , "לא! בבקשה, חכה! אני בסך הכול הייתי צריכה.." קטעתי אותו, אך דבריי נקטעו גם כן ,ברגע שהבחור איבד את הכרתו ונפל.
"קשה היה להקפיא אותו?!" נעמד מקס אל מאחורי גופו של הבחור.נשמתי לרווחה.
"בואי…חייבים למהר לפני שהוא יתעורר!" אמר והתחלנו לרוץ אל המסדרון, שם עלינו במדרגות אל הקומה השניים-עשר.
"חדר מאה ושלוש, חדר מאה ושלוש.." מלמל מקס כל הדרך וחיפש אחר החדר.
באמצע המסדרון, מקס נעצר. הוא מצא את החדר שחיפש.
"אני לא מסוגלת" פלטתי. לא הייתי מסוגלת להרוג בן אדם.
"אן, זה רק בן אדם…תזכרי מה שאמרתי לך, אם הם יגלו מה את, הם אפילו לא יחשבו פעמיים ויהרגו אותך." הוא ניסה לשכנע אותי.
"אני לא מסוגלת!" נשברתי, הלחץ גבר עליי.
"אז תחזרי למכונית! אני אטפל בזה לבד, את חסרת תועלת!" סינן בין שיניו. ברגע שאמר זאת התחלתי להרגיש אשמה.
הראש הסתובב לי כבר מהאי איזון של הרגשות שלי.
"טוב אני אלך איתך," הסכמתי לבסוף.
הוא לקח אותי לצד.
"אם כך אז…את תדפקי עכשיו בדלת, ואני אכנס מהחלון להפתיע אותו, טוב?" הנהנתי. אבל מה טוב בזה בדיוק?! אני הורגת מישהו שלא עשה לי כלום!
מקס יצא מהחלון של המסדרון אל הסולם. חיכיתי שתי דקות וניגשתי אל הדלת, אך ברגע שדפקתי.
פי נסגר וזרועות זרות הקיפו את גופי. הדמות משכה אותי אל המעלית בחוזקה ולמרות ניסיוני להתנגד, לא הצלחתי.
פחד החל לעטוף את כולי והפרפרים בבטן כבר מזמן התפוצצו מרוב הלחץ.
חוץ מזה שהמעלית נסגרה, מבחוץ נשמעה ירייה ועימה גם צרחות ייסורים. יכולתי לשמוע אותן בקול.
זאת לא הייתה צרחה של יחיד.
~ ~ ~
Ignorance

if i’m a bad person, you don’t like me
i guess i’ll make my own way
it’s a circle
a mean cycle
i can’t excite you anymore
where’s your gavel? your jury?
what’s my offense this time?
you’re not a judge but if you’re gonna judge me
well sentence me to another life.

don’t wanna hear your sad songs
i don’t wanna feel your pain
when you swear it’s all my fault
cause you know we’re not the same,
we’re not the same
oh we’re not the same
ya, the friends who stuck together
we wrote our names in blood
but i guess you can’t accept that the change is good (hey)
it’s good (hey)
it's good

you treat me just like another stranger
well it’s nice to meet you sir
i guess i’ll go
i best be on my way out

ignorance is your new best friend

this is the best thing that could’ve happened
any longer and i wouldn’t have made it
it’s not a war no, it’s not a rapture
i’m just a person but you can’t take it
the same tricks that, that once fooled me
they won’t get you anywhere
i’m not the same kid from your memory
well now i can fend for myself

don’t wanna hear your sad songs
i don’t wanna feel your pain
when you swear it’s all my fault
cause you know we’re not the same,
we’re not the same
oh we’re not the same
ya, we used to stick together
we wrote our names in blood
but i guess you can’t accept that the change is good (hey)
it’s good (hey)
it's good

you treat me just like another stranger
well it’s nice to meet you sir
i guess i’ll go
i best be on my way out