האם אני רעה – פרק 3

הנסיעה הייתה מייאשת. הבטתי בו ללא הפסקה כל הנסיעה , ניתן היה לראות לפי הבעתו הזועפת שעצבן אותו זה שצפיתי בו.
בכדי שיעצבן אותו עוד יותר, עברתי למושב הקדמי.
עברה כבר כחצי שעה מאז שהחל לנסוע, כבר מזמן יצאנו מהעיר. לא ידעתי לאן הוא נסע וגם לא ידעתי מה יקרה אחרי שיגיע למקום שהיה צריך אליו.
"אני לא מאמינה שחטפת אותי!" פלטתי , עדיין מעכלת את המציאות. הוא גיחך.
"לא חטפתי אותך, את בעצמך לא רצית לצאת. לעומת זאת את המכונית שלך….בואי נגיד, לקחתי בהשאלה או כפי שאת בטח נוהגת לומר בשפת היומיום – גנבתי" אמר בהתחכמות. רציתי לצלוף בפניו.
"אני לא רציתי לצאת?" התעצבנתי, "… אולי כי המכונית שלי בידיים שלך!" רטנתי.
"באמת? היא בידיי?!" לגלג בציניות.
"אחים שלי ידאגו לי" אמרתי בתקווה שיחוס עליי.
"עצוב מאוד , להוריד אותך בתחנת אוטובוס הקרובה?" הוא המשיך להתנהג כמו חלאה. בעצם הוא באמת היה אחד כזה.
"דבר ראשון: אין לי כסף , דבר שני: אני רוצה שתחזיר לי את המכונית!" ניסיתי לשמור על קור רוח.
"את רוצה הרבה!" אמר ושלף סיגריה מהכיס שלו.
"תיחנק!" התחננתי שזה יקרה,אבל כמובן שזה לא. הוא רק חייך את החיוך הציני, הדבילי שלו.
בזמן שהיה עסוק בלהוציא עשן מהפה ובלנהוג, עיניי ננעצו באקדח שבזמן הנסיעה הניח באמצע, בין המושבים.
אצבעות ידיי החלו בזהירות להתגנב אל האקדח וברגע שנגעתי בו, זרם של כאב התפרץ מכף היד ועד לכתף.
הוא כיבה את הסיגריה על העור שלי. תפסתי בידי והתפתלתי בשקט מכאבים.
"אל תנסי לעשות שטויות, ילדה!" סינן בין שיניו. ילדה, הוא קרא לי.עלוב.
"מי שמדבר," ירקתי וכל שטח הגידול ששימש לנו כנוף מסביב, עלה באש.
הלם.איך הוא עשה את זה?!
"למה עשית את זה?"
"כי אני ילד וזה כיף" סינן כשחיוך ציני על פניו.
התכרבלתי בתוך עצמי במושב, למה אני בכלל מנסה להגיב? הוא אפילו לא מקשיב, לא אכפת לו.
דמעות החלו לזלוג במורד לחיי והתפללתי בתוך תוכי שמישהו יתקשר אלי. קרטר,קייטי, קים.
"זו תגובה מעניינת" גיחך. כנראה שהוא נהנה לראות אותי סובלת.
"אני שונאת אותך." סיננתי בשקט מבין שיניי.
"זה הדדי." אמר וכך השיחה הסתיימה למשך שעתיים בערך.
כבר איבדתי כל כיוון, אם קודם ידעתי איפה אני נמצאת, אז כרגע כבר לא ידעתי אפילו באיזה כיוון הבית שלי.
בנוסף לכל, הבטן שלי קרקרה ללא הפסקה וגוועתי מרעב.
לא העזתי להסתכל עליו, אבל לפי התיק הגדול שלו, שיערתי שיש לו כסף.
מצחיק, רק אתמול שכנעתי את קים ששום דבר לא יקרה לי והינה אני פה, נמצאת עם פסיכופט ששורף כל מה שמתגלה בדרך.
קשה היה לי להפסיק לבכות ועליו זה אפילו לא השפיע.
הוא המשיך לנסוע כאילו אני לא שם בכלל, כאילו אני אוויר.
כשבאופק הבחנתי בתחנת דלק, ניסיתי את המזל הארור שלי.
"אני רעבה.." פלטתי בהיסוס וחתכתי את המתח באוויר. הוא הסית לראשונה את מבטו לכיוון שלי והביט בי ארוכות בהבעה ריקנית.
"להוריד אותך?" שאל. גלגלתי את עיניי. למה אני בכלל מנסה?!
הבטתי בו בכעס, כל תא ותא בגוף שלי כמעט והתפוצץ מרוב זעם.
בפנייה חדה, הוא נעצר באותה תחנת הדלק שדיברתי עליה. ובכן זאת הפתעה.
"לכי תשיגי לך אוכל" הוא זרק לי שטר של עשרים דולר. גיחכתי, הוא באמת חושב שאני עד כדי כך תמימה?!
"..ואז ברגע שאני אצא, אתה תסתלק יחד עם המכונית? תשכח מזה." זרקתי עליו את השטר בחזרה.
הוא החל להתחרפן או יותר נכון – יצא מדעתו.
הוא תפס באקדח שלו והכניס למכנסיו, בנוסף לקח גם את התיק שלו ויצא מהמכונית.
כמובן שהוא לקח גם את המפתחות בכדי שאני לא אברח. כאילו שהיה לי לאן, לא ידעתי מה זה החור הזה.
צפיתי בו נכנס לחנות שהייתה שם ואז חזרתי להביט לכיוון השני. היינו בשום מקום, רק כבישים ושטחי גידול.
נאנחתי בכבדות ומחיתי את הדמעות מפניי שכבר כמעט והתייבשו.
"קחי!" הוא הגיע מבלי ששמתי לב וזרק לי שקית קטנה.
זאת הייתה רק שקית קטנה לעומת שלוש נוספות שהניח במושב האחרון.
בשקית היה משהו עגול,עטוף. מהריח יכולתי לנחש שהיה זה המבורגר, וכך באמת היה.
הסתכלתי עליו מופתעת, הוא היה עסוק בלפתוח את ההמבורגר שלו.
"קנית אותו בכסף גנוב?" תהיתי, לא שזה עניין אותי.
"כן." ענה וגיחכתי לעצמי. בדיחה טובה.
"אני רציני" אמר ומיד הפסקתי.
האירועים מהחדשות שקים סיפרה לי עליהם, עלו במחשבותיי לרגע.
"אם לא הייתי גונב את הכסף הזה, היית מלקקת צואה מהאספלט עכשיו, אז תגידי תודה" זעף והתניע את הרכב. לרגע התיאבון כמעט ונהרס לי. הוא חייב היה להיות כזה בוטה.
שתקתי, קצת פחדתי להוציא הגה מהפה. הורדתי את העטיפה מההמבורגר והתחלתי לקחת ביסים קטנים ממנו.
"את לא חייבת לשחק אותה אוכלת אינטליגנטית, אני במלא לא שם עלייך וגם זה בטח יכאב לך, אבל את רחוקה מלמצוא חן בעיניי" גיחך. עצמתי את עיניי לרגע, מנסה להירגע. היה לו אגו כל כך מנופח.
הוא חשב שאני מנסה להרשים אותו. אידיוט. יש לו ביטחון עצמי גבוה מדי.
"אף אחד לא ניסה להרשים אותך, פשוט לא כולם חזירים כמוך," אמרתי והוא חייך.
עכשיו הוא מנסה להראות את הצד הנחמד שלו?
"איך קוראים לך בכלל?" שאל.
"התאהבת?" חייכתי לו חיוך ציני.
"לא, אני פשוט צריך לדעת את השם של הקורבן הבא שלי" אמר ובקושי הצלחתי לעכל את הביס מההמבורגר, הרגשתי כאילו הוא עומד להיתקע שם.
"את בטח שואלת את עצמך אם אני רציני או לא…..אז כן, אני רציני. מאוד." אמר. ניסיתי להתעלם מהאיומים הפתטיים שלו.

"לאן אנחנו נוסעים?" העזתי לשאול.
"לא יודע,"
"אתה רציני?"
"לא ותפסיקי כבר עם השאלות! בקרוב תשאלי איזה סוג דם אני!" הוא התרגז ואם להגיד את האמת הפעם זה שעשע אותי.
"לא, למעשה רציתי לשאול אם רגשות אשם לא רודפים אותך אחרי כל מה שאתה עושה ואיך אתה מעז להראות את הפרצוף שלך אחרי זה למשפחה?" כן, לקחתי את זה גם לכיוון הזה.
הוא צחק בצחוק מטריד ומצמרר, "כן באמת האישיות שלי דוחה…..והמשפחה שלי לא אמורה לעניין אותך! אל תדחפי את האף שלך לחיים שלי!" רטן. הוא בעצמו מכניס אותי לחיים שלו בזה שלוקח אותי איתו.
רק לקראת הערב הגענו לעיר כלשהי, הרגשתי כאילו עשינו סיבוב מסביב לעולם.
הוא עצר את המכונית ליד בית מלון קטן ונידח שהשקיף ליער.
הבניין היה צבוע בגוון חום עתיק והיה בעל ארבע קומות. המקום היה שקט יחסית והאוויר היה נקי ומרענן.
הפסיכי הזה לא נתן לי אפשרות אחרת וגרר אותי לתוך הלובי.
"אני צריך חדר אחד לזוג." אמר ושילם את הנדרש.
"השם בבקשה…" ביקש הבחור הצעיר מהקבלה, ואני עומדת שם בכיליון עיניים, מחכה לשמוע בקוצר רוח לתשובה שלו.
"ניק ריבר ו.." הוא הסתכל עליי, חיכה לרגע בו אגיד את שמי, "אן קולינס," מלמלתי במבט מושפל.
עכשיו ידעתי מה השם שלו.
הוא קיבל את המפתחות ועלינו לקומה השנייה, שם היה החדר.
החדר היה קטן ובו מיטת עץ זוגית, ממול המיטה הייתה טלוויזיה קטנה ובמקביל לדלת, על יד החלון הגדול, עמדה כורסא ושידה קטנה. בחדר היו גם שירותים ואמבטיה. העיצוב של החדר הזכיר קצת את שנות השישים,
הכול בגווני עץ עתיק.
"ביקשתי הרי שתי מיטות נפרדות!" רטן ניק כשראה את המיטה הזוגית.
"אל תדאג, אני יכולה לישון במכונית," אמרתי והוא התעלם.
הוא זרק את התיק שלו על הכורסא וניגש לאמבטיה לשטוף את פניו. נכנסתי גם כן לשם ונשענתי על הדלת.
"מתי אתה מתכוון לשחרר אותי?" תהיתי.
"אני לא יכול….אם אני אשחרר אותך, את עלולה למכור אותי לשוטרים….הדרך היחידה, היא להרוג אותך" אמר וניגב את פניו במגבת.
הפשטות שבה זרק מילים, הרגה אותי.
"אז תבחרי מה את מעדיפה…לי לא אכפת במיוחד כשהנוכחות שלך מפריעה ולא עושה לי טוב" הוא אמר זאת בעודו מביט הישר אל תוך עיניי. מבטו הקודר הרתיע אותי.
"רק בואי לא נעשה את זה מלוכלך, טוב?" הוא פנה אליי שנית. לא הבנתי.
"אל תנסי לברוח בלילה…ואם כן, אז קודם כדאי לך להרוג אותי. זה או אני או את בסופו של דבר." הוא חלף על פניי והתיישב בכורסא. נאנחתי בכבדות וחיכיתי ללילה כאילו היה לי רעיון מטורף. אבל למעשה לא ידעתי מה לעשות וניסיתי בכל כוחי להתעלם שוב מהאיומים שלו.
~ ~ ~

Live and let Die
When you were young
and your heart was an open book
You used to say live and let live
you know you did
you know you did
you know you did
But if this ever changing world
in which we live in
Makes you give in and cry
Say live and let die
Live and let die

What does it matter to you
When you got a job to do
You got to do it well
You got to give the other fella hell

You used to say live and let live
you know you did
you know you did
you know you did
But if this ever changing world
in which we live in
Makes you give in and cry
Say live and let die
Live and let die