האם אני רעה? – פרק 2

בבוקר של יום שבת התעוררתי למגע החמים של השמש.
בסתיו הסוער הזה, לאחר ימי קור בלתי פוסקים, בוקר של שמש עשה לי טוב על הלב.
ניגשתי למטבח בחולצתו הישנה של קרטר ששימשה לי לפיג'מה ומכנס טרנינג ארוך בצבע שחור. במטבח ישבה קים ואכלה דגני בוקר.
הוצאתי מהארון קערה ירוקה והתיישבתי ממולה.
ברגע שרציתי לקחת את קופסת הדגנים, ידי הושלכה בחוסר שליטתי לכיוון האחר.
"משחקת בי?" גיחכתי והבטתי בקים.
היא חייכה אליי חיוך שובב ומיד אחר-כך חזרתי לשלוט בידי.
קים יכולה לשלוט בגופם של אנשים וכך גם בגופי, היא יכלה במהירות רבה להפוך אותי למריונטה שלה.
"מה קורה?" שאלתי לשלומה ושפכתי את הדגנים לקערה, מכסה אותם בחלב טרי.
"הכול כרגיל" היא מלמלה כשחיוך מאולץ על פניה.
ידעתי שהיה לה קשה, היא שנאה להודות בעובדה שהיא אחרת.
"קרטר בעבודה?" ניסיתי להעביר נושא. זאת הייתה שאלה טיפשית. הרי ברור היה לשתינו שהוא בעבודה, איפה עוד הוא יכול היה להיות?!
"את בטוחה שאת רוצה לנסוע היום למסיבה?" היא שאלה.
למה שלא אהיה בטוחה?כל עוד כוחי בשליטתי, לא מסוכן לי להימצא ליד הסובבים אותי.
"היום בחדשות הודיעו שנשדד בנק, זה הבנק שנמצא פה ליד הכיכר…קרוב לבית.." אמרה.
חייכתי, היא כזאת דאגנית.
"אל תדאגי, לא יקרה לי כלום."
"למעשה דאגתי יותר לעצמי" היא צחקה והתזתי עליה קצת חלב מהכפית.
"אבל זה לא הכול…הם אמרו שהחניה של הבנק הוצתה…איך אפשר להצית…" היא מלמלה משהו שבכלל נשמע לי כמו שטות אחת גדולה.
"זה הסניף הכי קטן בעיר, למה נכנסת לנושא הזה…תשכחי, זה לא אמור לעניין אותנו" טענתי וגם הייתי בטוחה שצדקתי.
לקראת הערב, כיוון שלא היה קר כל כך , לבשתי חצאית ג'ינס קצרה עם אולסטאר וסוודר עם קפוצ'ון בצבע שחור עם קשקושים לבנים.
בשמונה בדיוק, לקחתי את המפתחות של המכונית ונסעתי עם קייטי למסיבה.
זאת הייתה נסיעה של חצי שעה.
כאשר הגענו לשם, החוף היה מלא. אנשים רקדו למשמע צלילי המוזיקה ובקושי היה מקום לנוע.
"בואי לרקוד!" היא גררה אותי אל הרחבה.
כולם דחפו אחד את השני ולא הרגשתי בכלל בנוח לעומת קייטי המאושרת שכבר מצאה את איש החלומות שלה.
"את רואה את הבחור ההוא?" שאלה בעודה מצביעה על הבחור הגבוה, החיוור בעל השיער השטני. הוא בהחלט נראה היה מאוד יפה, לא הופתעתי מזה שהוא מצא חן בעיני קייטי.
"אכפת לך אם אני אגש אליו?" שאלה כשחיוך מתחנן בפניה. חייכתי אליה קלושות בתור הסכמה והיא עשתה את דרכה אליו.
נשארתי שם לבדי עם מיליוני אנשים זרים שאיני מכירה.
לפחות אף אחד לא ניסה לפתח איתי שיחה.
לרגע המוזיקה נשמעה לי רועשת מדי ונהיה לי קר, ראשי החל להסתחרר וראיתי את הכול במטושטש.
תחת שיגעון כוחותיי,סחבתי את רגליי אל אחד הסלעים במקום והתיישבתי עליו בעודי משפילה את הראש מטה.
זה לא חדש לי, אני רגילה להרגיש רע כאשר מסביבי הרבה אנשים.
זה משהו שאני קוראת לו ' שיגעון כוחות '.
למעשה אני נכנסת לחרדה, מפחדת להיות לבד בין כולם.
זה משהו שאני לא מצליחה לשלוט בו גם אם אני לא באמת מפחדת מהם.
כאשר הסחרחורת עברה, ניגשתי לדוכן קטן שהיה במקום.
"אפשר בבקשה מיץ תפוזים?" ביקשתי מהמוכר הצעיר, "כמובן מתוקה" אמר כשחיוך ממזרי על פניו.
הוא הוציא מהמקרר בקבוק מיץ והגיש לי.
"רוצה במקרה להביא לי את המספר שלך?" הוא קרץ לי. איכס.
שמתי לו שטר של עשרים, תפסתי בבקבוק והסתלקתי משם מבלי לקבל את העודף.
את קייטי לא מצאתי ולנייד היא לא ענתה, כנראה כי לא שמעה.
הלכתי בחזרה למכונית.
פיניתי לעצמי מקום במושב האחורי ונשכבתי שם לנוח. כיסיתי את עצמי באחת השמיכות הדקות שקרטר נהג לקחת עימו למקרה וייצא לפיקניק עם חבריו, וחיכיתי לרגע בו קייטי תתקשר.
חיכיתי הרבה. היא לא התקשרה. התייאשתי ונרדמתי.

# # # # #

הוא ניקה את אקדחו לאחר שירה ממנו שלוש פעמים בקורבן שכעת היה שרוי על הרצפה חסר רוח חיים.
לאחר מכן הוא הוציא מתוך תיקו השחור כמה תמונות ושם איקס על תמונתו של הקורבן.
זה כבר היה האיקס השלישי.
הוא הניח את התמונות בחזרה לתיק יחד עם האקדח ועשה שיחה מהירה מהפלאפון.
"כן , מקס?" ענה הנמען.
"עשיתי את מה שביקשת." אמר.
"מצוין!" וכך הסתיימה השיחה.
הוא הביט בשעון, השעה הייתה חמש וחצי בבוקר והוא ידע שעכשיו הגיע הזמן שיברח, לפני שיתפסו אותו.

# # # # #

בתנועה חדה מאוד, נפלתי מהמושב האחורי על רצפת המכונית. לא הבנתי מה קורה.
הרגשתי תנועה. כאילו המכונית שהייתי בה נסעה, נסעה במהירות גבוהה.
כשהשניות חלפו להן הבנתי שאכן זה באמת היה כך.
בהתחלה כשעוד הייתי רדומה חשבתי שאולי זאת הייתה קייטי, אך כאשר פקחתי את עיניי לאור הבוקר והצצתי דרך השמיכה שכיסתה אותי, גיליתי בכיסא הנהג בחור הלבוש שחורים ועל ראשו כובע שחור גם כן.
נלחצתי.
מי הוא? איך הוא נכנס? ובאיזה זכות הוא נוהג במכונית של קרטר?!
"מי אתה?" פלטתי בצעקה והוא עצר בחדות את המכונית. קיבלתי מכה קלה מהמושב הקדמי.
"מה לעזא-זל?!" מלמל לעצמו בכעס והביט בי. פניו נראו מוכרות מאוד.
אותו המבט בעיניים, המבט הקודר. אותו הקעקוע, קעקוע של דרקון , וכמובן אותן קצוות השיער שנחשפו מהכובע, הקצוות האדומות.
זה היה הבחור מבית קפה.
"מה אתה עושה???" שאלתי בתוקפנות. הוא גיחך.
"זה נקרא לחטוף מכונית.." אמר בציניות, "..רק שלא שמתי לב אלייך," הוסיף במלמול.
"צא!" הנחתי את ידי על כתפו וניסיתי להקפיא את הכתף שלו בכדי להוות לו איום.
"לא נראה לי," הוא חייך בשעשוע, הוציא מכיסו אקדח והצמיד למצחי.
באותו המקום בו נגעתי, התחלתי להרגיש בחום אדיר אשר כמעט ושרף את ידי.
הזדעזעתי,נבהלתי ופחד השתקף בעיניי.
"מה חשבת? שאת היחידה כזאת?" הוא גיחך והחזיר את האקדח בחזרה לכיסו.
"יש לך דקה לצאת מהמכונית" אמר.
"תשכח מזה! זאת המכונית של אח שלי ואין מצב שאתה תגנוב אותה!" התפרצתי.
רתחתי מכעס, אני לא יכולה להגיד שלא פחדתי, אבל הכעס גבר על הפחד הזה.
הרגשתי באדרנלין שהשתולל בגופי.
"שיהיה," אמר ולחץ בחוזקה על דוושת הגז. המהירות גברה מעל למאה עשרים קמ"ש,
הוא השתולל על הכביש וכל מה שיכולתי לעשות הוא לצפות מהצד.
~ ~ ~

I can't escape this hell
So many times I've tried
But I'm still caged inside
Somebody get me through this nightmare
I can't control myself

So what if you can see
The darkest side of me
No one will ever change this animal I have become
Help me believe it's not the real me
Somebody help me tame this animal

I can't escape myself
So many times I've lied
But there's still rage inside
Somebody get me through this nightmare
I can't control myself

So what if you can see
The darkest side of me
No one will ever change this animal I have become
Help me believe it's not the real me
Somebody help me tame this animal I have become
Help me believe it's not the real me
Somebody help me tame this animal

Somebody help me through this nightmare
I can't control myself
Somebody wake me from this nightmare
I can't escape this hell