האם אני רעה? – פרק 15

לפני הפרק רציתי להגיד שיהיה צום קל למי שצם וגמר חתימה טובה לכולם!

עבר לו עוד חודש. מצבי משתפר, הצלע יותר בסדר, אין יותר כאבים חזקים, ואפילו לפעמים אני יכולה לקום, אך עדיין מאוד קשה לי לזוז,
לכן הכיסא עדיין נשאר החבר הנאמן לי. ניסיתי לחפש את מקס, עברתי בטלפונים חצי מאתרי הקבורה בלוס אנג'לס,
אבל כלום! מצד אחד זה משמח אותי ומצד שני, גאד מקס! אני רוצה למצוא אותך ולהרוג! להשאיר אותי ככה בבית החולים?! אתה עדיין לא גילית לי מדוע הם רצו להרוג את אנדי, אתה חייב לי מכונית, ואתה…אם להגיד את האמת אין לי מושג, אבל אני מתעצבנת בכל פעם כשאני מודעת לעובדה שהוא חטף אותי, עשה סיבוב סביב לוס אנג'לס על המכונית שלי וזרק, נכון שהתלוננתי וזה, אבל מה עם השותפות?! יותר טוב לו לנדוד?! לחיות בבדידות מוחלטת?!
אם כך אז אני לא אהיה מופתעת אם הוא כבר שכח אותי!
"אן!" השמיעה שלי כמעט ונסדקה כאשר צעקתה של קייטי נשמעה באוזניי.
חזרתי לעצמי מיד, ישבתי איתה בים עם גלידה ביד רגע לפני שהלכנו לבית הספר, רק עכשיו הבחנתי בכך שמחצתי את הכוס בה הייתה הגלידה שלי, כנראה הוצאתי את הכעס שלי החוצה.
"מה יש לך?! את עד כדי כך כועסת על זה שאני מדברת איתך על הבחורים שאני דלוקה עליהם?" היא צחקקה לעצמה והושיטה לי מפית. תפסתי במפית וניקיתי את ידי מגלידה.
"מתי תתחילי להתמקד באחד? מה עם הזה מהמסיבה?" שאלתי, ניסיתי להראות שאני מתעניינת, אך לא יכולתי לאזן את עצמי לעולם.
"אני סיפרתי לך לפני שבוע שניתקתי איתו קשר, אין בנים שהם יפים וחכמים ביחד" אמרה בייאוש וסיימה עם הגלידה. מי כמוני יודעת! מקס הוא דוגמה לסוג הבנים האלה, יפה ואידיוט.
"אני ממש מצטערת אנני…" מלמלה, "זה בטח מרגיז אותך כי היום את ואנדי-…" , "זה לא!" קטעתי אותה.
לא רציתי שתגיד משהו נוסף בקשר אליו.

# # # #

הוא ישב לעוד ארוחת בוקר שכבר היה רגיל אליה, פנקייקים וטוסטים עם גבינה, אוכל די מפנק לעומת מה שאכל בילדותו בחברת "משפחתו". לידו ישבה אליס ושלחה לו מבטים קצרים מדי פעם. הוא התעלם.
הפצע בכתף הגליד לגמרי וחבטות מהאירוע הקודם בלילה, עברו, הודות לעזרתה של אליס.
"תודה." הוא קם מהשולחן ושטף את הצלחת אחריו, לא הייתה לו ברירה.
לאחר ששטף, נכנס לחדר ושם התלבש במהירות. שמש זרחה בחוץ, והיה חמים למדי.
הוא לבש חולצה שחורה ומכנס סקיני קרוע בצבע אפור, לקח את התיק שלו, תפס במפתחות המכונית החדשה שהשיג ופנה לצאת מהבית.
"מקס?" הוא עצר עקב פנייתה של אליס. הוא הסתובב אליה וחיכה למה שיש לה לומר.
"תוכל להסיע אותי לבית הספר?" שאלה כשחיוך רחב על פניה.
"לא." ענה ויצא מהבית. היא יצאה בעקבותיו.
"למה?" שאלה.
"כי לא באלי"
"אתה הולך לאנשהו?" התעניינה.
"לא! רק יצאתי להשתזף ליד פחי הזבל" סינן.
הוא ניגש אל המכונית השחורה וניכנס לתוכה.
"לאן אתה נוסע?"
"למקום שקט בו אין אותך" רטן והתניע את המכונית.
היא לקחה נשימה עמוקה והחלה לצעוד לכיוון בית ספרה.
הייתה לו נסיעה ארוכה ומכיוון שהיה בוקר בחוץ והרחובות ריקים, הוא הרשה לעצמו לנסוע במהירות מופרזת כמו שרק הוא אוהב.
בהגיעו לבית נטוש אשר היה באמצע שדה פרדסים מוזנח,מאחורי הנהר באמצע מקום נטוש, הוא עצר את המכונית וניגש אל המבנה, לא שוכח לבדוק עם יש מישהו אשר רואה בו.
המבנה היה בנוי מאבן, ומעט דומה לחדר מקלט. כאשר נכנס, מסביבו התגלה חדר אטום ריק ומדרגות בודדות אשר פונות למטה אל מתחת לאדמה, משם ניתן היה לראות אור חזק.
הוא ירד במדרגות אל הקומה אליה הן מובילות.
בפניו התגלה חדר גדול, קירותיו היו מלאי סדקים ועובש,ממולו עמד שולחן עץ ומאחורי השולחן עמד גבר רזה עם גוון אור חיוור, אשר חלקו הימני של פניו היה מכוסה צלקות, וזקן עבה כיסה את סנטרו.
מאחורי האיש, הקיר היה מפוצץ במיליוני ארגזים משונים, עליהם כתוביות לא מובנות.
"מה אתה צריך הפעם?" קולו היה מאוד עבה. האיש כבר הכיר את מקס, ואפילו חייך אליו חיוך ממזרי ברגע שמקס נכנס. מקס שנא את ההבעות של הבחור, זה רק גרם לו לרצות לרסק אותו יותר.
"נגמרה לי התחמושת" ענה מקס, והאיש ניגש להוציא את התחמושת מהארגזים.
"צריך גם נשק? מה דעתך על רובה סער צרפתי?" גיחך האיש והראה לו את הרובה.
"לא ביקשתי, סימן שאני לא צריך." סינן מקס.
"אתה יודע בכדי להרגיש בטוח יותר, כדאי שיהיו לך אמצעי הגנה טובים יותר" גיחך הבחור ולא שכח להצביע על הרובה. מקס הבין מיד כי הוא רק ניסה לשחד אותו.
"כמה אני צריך להביא לך?" שאל, מתעלם מדבריו.
"בשבילך אני מוכן להוריד לשמונה אלף" ענה כשחיוך עקום לפניו המגעילות.
מקס הביט בו במבט של "אתה צוחק עליי?!" , אך לא אמר כלום ופשוט נתן את הכסף.
"בן זונה!" מלמל לעצמו כאשר עלה בחזרה למכונית שלו.

# # # #

ברגע שהמחוג של השעון הגיע לשלוש, חיוך עלה על פניי ומיד אחריו הגיע גם הצלצול האחרון ליום זה.
תפסתי בכיסא והתקדמתי ליציאה. מכיוון שסטיבן היה עסוק בלאסוף חומר למכללה שאליה התכוון להתקבל,
נאלצתי להתמודד כמה ימים לבד עם החיים ברחוב על כסא גלגלים. נסעתי אל בית הקברות, משהו שכבר היה הרגל, שם קניתי נר והדלקתי אותו על יד המצבה של אנדי.
כיסא הגלגלים שלי היה מספיק קרוב בכדי שאוכל לגעת בתמונתו ולדמיין לעצמי את ההרגשה של לגעת בו,
בשיערו הרך, וגופו החם והחלק. והחיוך שלו, הייתי עושה הכול בכדי לראות חיוך זה עוד פעם אחת.
"שלום אנדי…אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל היום היינו אמורים להיות שנתיים ביחד…" חייכתי.
התנהגתי בטיפשות, לדבר ככה, גרם לי רק לדמוע. נאנחתי לי בכיסא ובהיתי בתמונתו.
ככל שהדקות עברו, סימני השקיעה החלו להופיע יותר ויותר, בהיתי לרגע בשמים; הכול היה סגלגל כזה עם גווני אדום באמצע. אלה היו שמיים מאוד יפים, זה העביר לי הרגשה מאוד טובה.
ברגע שהתחלתי להזיז את עצמי מגבולות המצבה שלו, לכיוון היציאה, מרחוק לעיניי התגלתה דמות,
אשר נראתה לי מאוד מוכרת, הוא היה גבוה בעל בגדים פשוטים יחסית, לכתפו תיק שחור ושיערו אדום.
פניו היו שקועות במצבה כלשהי, ונראה היה כאילו לא הבחין בי מרחוק.
שפשפתי את עיניי כמה פעמים בכדי לוודא שזה אכן אותו האחד. התחלתי להתקרב.
הוא הפנה את גבו אליי והחל ללכת לכיוון היציאה. זה היה הוא, תשעים ותשע אחוז, יכולתי להבחין בקעקוע.
התחלתי להעביד את ידיי יותר מהר בכדי שאוכל להשיג אותו.
"מקס!" צעקתי, הוא כנראה לא שמע.
"מקס!…מקס!" צעקתי כאשר התקרבתי יותר. קצב הליכתו התגבר, ורק אז נמאס לי לזחול כמו חילזון לכיוונו.
הייתי צריכה להשיג אותו, המרחק לא היה כל כך רחוק ולא ידעתי אם הוא שמע אותי או לא.
"מקס!" נתקפתי באדרנלין וקפצתי מהכיסא, לרוץ. זאת הייתה טעות חמורה מצידי,
ברגע שהתחלתי לרוץ , זרם חשמלי עבר בגופי מהצלעות ועד לכל חלק בגופי. רגליי התמוטטו מיידית על האספלט הקשה.
אני לא האמנתי! לא האמנתי! רק לפני דקה הוא היה בידיי.
מדוע לא נענה לקריאות שלי?
לקחתי כמה צעדים אחורה, למקום בו הוא עמד, אם כבר היה פה, סימן שמישהו קרוב אליו קבור פה.
בפניי הופיעה מצבה עם לוחית שחורה על כל האבן הקדמית, ועליה רשום בצבעי כסף
"היילי מדלין הרמן"

# # # #

הוא הלך למכונית, באוזניו יכול היה לשמוע קריאות מוכרות, יותר נכון מוכרות לו מאוד מצידה של אן,
הוא הגביר את קצב הליכתו עד שיצא מתחום ראייתה. הוא לא צריך היה את זה עכשיו.
לראות אותה ולהתמודד עם כל מה שיש לה להגיד. העדיף להמשיך כמו שהמשיך מאז שעזב,
הרי לא היה יום אחד שחשב עליה, חוץ מערב בודד בו היה חייב לוודא שהיא בסדר.
לאחר שש שעות נסיעה נוספות, הוא הגיע הביתה. שם נכנס למקלחת.
"חזרת?" הוא יכול היה לשמוע את קולה של אליס. הוא לא ענה, רק גלגל את עיניו והמשיך במעשו.
לאחר שסיים להתקלח, יצא מהמקלחת במגבת והחל להוציא בגדים פשוטים ללכת בהם בבית.
"אימא נסעה לסוף שבוע מטעם העבודה!" היא התפרצה אל החדר, וכמעט גרמה למקס התמוטטות עצבים.
"אני ביקשתי ממך לדפוק בדלת בכל פעם שאת רוצה להיכנס!" סינן בין שיניו וזאת הסמיקה ברגע שגופו נחשף בפניה. הוא מיד תפס בחולצתו וזרק על עצמו.
"מצטערת" פלטה.
"יופי, עופי עכשיו" הוא ניסה לשלוט בעצמו, עד כמה שזה היה לא קל.
"זאת אומרת שאני ואתה נהיה לבד בבית אם לא נכלול את אחי" המשיכה בשלה.
"מרתק! עושה לי חשק להוציא חבל ולתלות את עצמי!" אמר בציניות וליווה אותה אל היציאה.
"מקס…" עצרה אותו. הוא לקח נשימה עמוקה, התפלל שעצביו יוכלו לסבול עוד כמה משפטים מהפה של הילדה המעצבנת.
"אפשר לשתף אותך במשהו? …זה קצת קשור אליך" שאלה בהיסוס. הוא שילב את ידיו על החזה, מצפה לשמוע.
"…לא משנה" אמרה לבסוף ויצאה מהחדר, "מצטערת שהטרדתי אותך" מלמלה.
הוא סגר את הדלת בפניה, וזאת נעצה בה מבטים.
"אני מחבבת אותך" מלמלה בשקט בעודה מעבירה את ידה על הדלת.