האם אני רעה? – פרק 10 – חלק ב'

"דוד שלך? הקורבן הוא הדוד שלך " לרגע אפילו הרשתי לעצמי לחייך, אם הקורבן הוא הדוד שלו,
אז בטוח הוא לא יעשה זאת.
"לא!" ענה, "המנהיג של המאפיה הוא דוד שלי…אותו האחד שתפס אותך בלילה " הסביר.
פי נפער, הייתי צריכה כבר להתרגל להפתעות מצידו.
"אבל-…" , "נדבר אחר כך." הוא קטע את דבריי וניגש לחדר האמבטיה בעודו טורק את הדלת מאחוריו.
ציפיתי כבר לשיחה עימו.
ניגשתי לחדר השינה של אחת מהבנות הבוגרות של המשפחה, ופתחתי את הארון.
הוא היה מפוצץ מבגדים, חלק מהבגדים נראו מאוד יקרים. אני הייתי בבגדים מלוכלכים, לכן הרשיתי לעצמי לקחת ממנה את הסקיני ג'ינס הכהה וחולצה קרועה – חושפת כתפיים בצבע לבן עם קשקושים בודדים. משהו פשוט שבטוח לא עלה לה הון.
ברגע שמקס יצא, הוא הכניס אותי אחריו למקלחת. כנראה בכדי שאני לא אתנפל עליו בשאלות.
היה נעים לצאת שוב הפעם נקייה עם ריח של פסיפלורה הנודף ממך. השתוקקתי כבר הרבה זמן להריח טוב.
לבשתי על עצמי את מה שלקחתי קודם מהארון, וניגשתי אל המטבח, שם מקס חימם לנו פיצה. גם הוא הרשה לעצמו, מן הסתם, לגנוב מעיל עור מהגבר של המשפחה. המעיל היה מעט גדול עליו.
"שבי לאכול." הורה לי והתיישבתי. הוא התיישב ממולי.
נעצתי בו מבטים, מצפה לתשובות על השאלות שלי.
"מה?!" התעצבן.
"אז דוד שלך שודד בנקים בשביל להביא לך כסף על זה שאתה שופך דמים?" התעצבנתי גם כן.
"בערך…האנשים שלו עושים זאת" ענה.
"אני פשוט לא מאמינה עליך!"
"אני כבר אמרתי לך שזה קשור בהיילי וזה לא אמור להטריד אותך!" רטן.
"אתה הכנסת אותי לזה!"
"אנחנו כל הזמן נכנסים לאותה הנקודה, נמאס לי לעשות איתך שיחות על זה" אמר. גלגלתי את עיניי,
"חוץ מזה זה כבר לא משנה…הוא רוצה להרוג אותנו עכשיו."
"זה מעודד!" אמרתי בציניות.
"את בלתי נסבלת!" הוא קם מהשולחן ומיד התיישב בחזרה. הפצע שוב נפתח לו.
הוא הניח את ידו עליו.
"מקס אתה יכול לשנות את הכול…תדווח עליהם" התעקשתי. אם הם ישבו בכלא, הם לא יוכלו לעשות כלום להיילי.
"בפעם האלף, אל תנסי לשנות אותי"
"אני כן אמשיך ואני אנסה!"
הוא קם בעצבנות והלך לחדר האמבטיה עם התיק שלו.
נגסתי בפיצה והביס הרגיש לי כל כך גדול עד שלרגע התקשיתי לבלוע אותו. יכול להיות שאני חושבת רק על עצמי ברגע זה? לא, לא.
נשמע רעש חזק מכיוון המקלחת. קפצתי מהכיסא וניגשתי לשם.
לפניי על השיש של הכיור, מלא חלקיקי מראה שבורים, אשר מכסים כתמי דם בודדים של מקס שעמד שם ליד.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"אני צריך לתפור את הפצע, הדם לא מפסיק לרדת" ענה. בגלל זה הוא היה צריך להתעצבן ולשבור מראה?!
"אני לא רופאה, אתה יודע" אמרתי כאשר הוא הושיט לי מחט.
"אל תדאגי, זה יהיה על אחריותי אם משהו" אמר. זה לא שיפר את מצב רוחי.
"מקס אולי נלך לבית החולים?" הצעתי, לא הייתי מסוגלת לעשות זאת. ומה אם יקרה לו משהו?
"את יודעת שאני לא יכול" אמר.לקחתי נשימה עמוקה ולקחתי את המחט.
"בוא למיטה" אמרתי ולהפתעתי הוא עשה כדבריי.
הוא נשכב על הבטן ואני התיישבתי ליד.
"פשוט תתפרי…תחשבי שאת תופרת חולצה או מכנס,"
"אתה תהיה חייב לי ובגדול!" אמרתי, "משהו כמו ארוחה במסעדה יפנית….המון, המון סושי" גיחכתי לעצמי.
"את יודעת? יש דרכים אחרות להשמין" עקץ אותי.
"טוב, אתה מוכן?" שאלתי בעודי מכינה את המחט.
"כן" ענה.
אני חושבת ששנינו נלחצנו באותו הרגע.
ברגע שהכנסתי את המחט לעורו, הוא נשך את הכרית, ואני רציתי לצרוח רק מזה שעשיתי זאת.
"רק אל תמות לי,"
"אם אחרי כל כניסה של מחט, את תעצרי ותחפרי אז בקצב כזה אני באמת אמות!" רטן.
סיננתי את מה שאמר והמשכתי בתפירה. עד כמה שזה לא נשמע לי טוב.
"תדברי איתי על משהו…אני צריך להעביר את הזמן…." אמר בעודו מתנשף בכבדות.
"דוד שלך בעצם יורש את האבא שלך?"
"חשבתי שעזבנו את הנושא"
"רק אם תענה לי על השאלה הזאת ועוד אחת" אמרתי.
"כן.." ענה באנחה.
"..ולאחר מה שקרה…אתה תמשיך אם מה שביקשו?"
"אני צריך להחזיר את האמון שלהם בי" ברגע שאמר זאת, דקרתי אותו עם המחט.
"למה זה היה טוב?!" התפרץ.
"הם לעולם לא האמינו בך, לכן הם מאיימים על חייה של היילי, תקלוט את זה כבר! כשאתה אומר את זה אתה נשמע כמו מסכן!" צעקתי.
"טוב, סיימת?" הוא התחמק. כעסתי.
"כן!" סיננתי בין שיניי ותפרתי את הפצע עד הסוף, "אני מתקשה להבין אותך, באמת שכן.." הוספתי.
הוא קם בעודו מגלגל את עיניו.
"את לא צריכה להבין אותי…אף אחד לא מבקש ממך" אמר. ברגע שרציתי להתפרץ עליו ולצעוק לו שכבר מאוחר להגיד שלא אכפתי לי ממצבו, רעש נשמע מפתח הדלת, מישהו הכניס את המפתח במנעול.
שנינו הבטנו אחד בשנייה בבהלה.
"תכנסי מתחת למיטה!" הורה לי ורץ להביא את התיק שלו. נכנסתי והוא נכנס מיד אחרי.
הדלת נפתחה וצעדים עדינים נשמעו על גבי הרצפה. גופי החל לרעוד.
"תירגעי, לא יקרה כלום." הוא לחש לי, ניסה לעזור לי להירגע, אך זה לא כל כך עזר.
"אני מפחדת"
"אין לך ממה, תסתכלי על זה כמו על משחק…מחבואים" אמר. ידעתי שאם יתפסו אותנו, נצטרך להשתמש בכוח שלנו, אבל לא רציתי! לא רציתי לפגוע באף אחד מהמשפחה הזאת!
באותו הרגע נשמעה צעקה, טון נשי ודק. לאחר מכן נשמעו עוד כמה צעדים מהירים.
"ג'סטין, מישהו פרץ לנו לדירה….שדדו אותנו.." זעקה האישה בבכי לפלאפון,
"רק כמה בגדים ופיצה.." מקס תיקן את דבריה. צבטתי אותו ומרוב הכאב, הוא קיבל מכה בראש מהמיטה.
מגיע לו.
"אני מפחדת להימצא בדירה…תגיע לפה מהר…" אמרה האישה ויצאה מהבית. נאנחתי בכבדות ויצאנו מ-"המחבוא" שלנו.
"מה נעשה עכשיו?" שאלתי, כמעט נכנסת לחרדה.
"משהו שאנחנו תמיד עושים- בורחים " אמר. הוא אסף את כל הדברים שלנו.
בדק דרך העֵינִית בדלת אם אותה האישה בסביבה וכאשר לא ראה אף אחד, פתח את הדלת ויצאנו.
נכנסנו אל המעלית וניסינו להתנהג כאילו כלום לא קרה, בכדי לא להיראות חשודים למקרה ומישהו יכנס למעלית.
מקס לחץ על קומה מינוס אחת. קומת החנייה. לא היה צריך אפילו לנחש מה נעשה שם. זה היה צפוי.
"איזה מכונית את רוצה? מאזדה שש, ג'יפ, מכונית עם גג פתוח?" שאל בחיוך ממזרי, כאשר יצאנו אל החנייה.
"אתה לא רוצה לדעת מה אני רוצה" סיננתי והוא גיחך.
"נלך על מאזדה שש" אמר וניגש אל אותה המכונית השחורה.
"איך אתה מתכנן לנהוג בה ללא מפתח?"
"יש לי את השיטות שלי" ענה. שמישהו יהרוג אותי, כאן ועכשיו.
לחנייה נכנסה מכונית אדומה, אשר בה נהג שכנראה הבחין במקס ועצר את המכונית מולנו.
"היי! מה אתם חושבים שאתם עושים?! " צעק האיש.
"גונבים לך את המכונית." מקס עזב את המאזדה וכיוון את אקדחו אל אותו בן אדם.
האיש נבהל והרים את ידיו , "רק אל תירה בי, בבקשה" התחנן, גופו החל לרעוד ועיניו החלו לדמוע.
"מקס.." מלמלתי , "תן לי את המפתחות!" צעק מקס, הוא לא שמע בקולי אפילו.
"הינה, קח…" ענה לו האיש ומרוב הלחץ, המפתחות נפלו מידיו ארצה.
"תודה." מקס לקח את המפתחות ונכנס אל המכונית האדומה בעודו קורא לי אחריו.
"אני מצטערת" מלמלתי בשקט בעודי בוהה באותו האחד, ורצתי אל המכונית.
יצאנו מהבניין, התרחקנו, רחוק מהמקום. בכיתי בשקט.
"תירגעי," אמר , "איך לא כואב לך לעשות את מה שעשית?" מחיטי את הדמעות.
הוא לא ענה ופשוט המשיך לנסוע.
"מכונית נוחה" אמר. אם ככה הוא מנסה להעביר את הנושא, אז זה ממש לא יעזור לו.
"אן, לא הייתה לנו ברירה, את צריכה להיות כבר רגילה"
"ובכן, נמאס לי כבר! אני רוצה חופש!" צעקתי והסתתי את מבטי אל עבר החלון, לא רציתי לראות את פרצופו.
"פיצול אישיות," סינן לעצמו בשקט. התעלמתי מההערה.
נשמע צלצול נייד שהקפיץ את שנינו.
"החברים שלך מתקשרים, תנסה להחזיר להם את האמון בך" לגלגתי בזלזול כשראיתי על הצג 'חסוי' .
הוא הביט בי כמה שניות טובות ולאחר מכן ענה.
"כן?" הבעתו התקשחה.
"אני לא הזמנתי שוטרים…….אל תנסה לעבוד עלי!" צעק מקס.
"…. חרבנתי עליך כל החיים שלי!….שלא תעז לגעת בה!" לא ידעתי על מה דיברו, אך מכל משפט של הדמות השנייה, מקס זעם יותר ויותר.
"מה?!…אתה משקר….אתה לא היית מסוגל…" תוך כמה שניות הוא פשוט זרק בחוזקה את הנייד מהמכונית.
נבהלתי.
"מה קרה?" שאלתי. הוא לא ענה, רק התרכז יותר ויותר בדרך. מדי פעם הרגשתי, שהוא איבד את השליטה,
הוא נראה מבולבל, כאילו לא ידע כבר לאן לנסוע. הוא זעם, ופחדתי לשאול עוד.
חיכיתי כמה דקות, ולמרות שמצבו לא השתפר, החלטתי לשאול אם הכול בסדר.
"לא עכשיו…..תני לי רגע להירגע" אמר, מנסה לשמור על קור רוח.

"קרה משהו?" שאלתי בכל זאת. הוא שתק רגע מסוים ואז החל לפתוח את הפה.
"הם הרגו אותה…" מלמל בכעס, "..הם הרגו את היילי!" סינן בין שיניו, וכמעט וסטה מהכביש.
הרגשתי צריבה בלב. הנחתי את ידיי על פי בתדהמה, נהיה לי חם פתאום.
"אתה בטוח?" שאלתי בטיפשותי, לא אז סתם הוא דיבר עם החלאה הזאת!
"תפסיקי לשאול שאלות טיפשיות!" התעצבן, "הם הרגו אותה….הכול בגלל המשטרה המזדיינת הזאת,
מאיפה היא הגיעה בכלל?! אם לא היא , הכול היה בסדר עכשיו!" צעק.
הוא דיבר על השוטרים וזה החזיר אותי לשיחה שלי עם סטיבן, הרי הוא היה זה שהזמין את המשטרה.
הרגשתי אשמה, מאוד אשמה!
נהיה לי עוד יותר חם מקודם, הורדתי את חגורת הבטיחות ונשמתי עמוקות. ניסיתי לא לבכות.
"אם אני אגלה מי אשם בזה, אני אהרוג אותו!" הכריז.
התחלתי לבכות. היא באמת הייתה מאוד חשובה לו, והיא מתה בגללי.
"באותו הלילה…." פלטתי, רציתי לספר את האמת, לא יכולתי להחזיק מעמד עוד,
"באותו הלילה לקחתי לך את הנייד…והתקשרתי לסטיבן, אותו האחד מבית מלון…..ביקשתי ממנו לעזור לי…" סיפרתי. הוא הסית את מבטו אליי, הוא היה בהלם מוחלט.
"את הזמנת את הניידת?" הוא חרק בשיניו. בלעתי את רוקי, פחדתי לדבר ולא היה לי זמן לתכנן מה לומר.
"אני רק ביקשתי ממנו שיודיע למשפחה שלי שהכול בסדר….הוא ניסה לעזור לי.." ניסיתי להתגונן.
"אני לא מאמין עלייך!" צעק, "את פשוט הלכת ובגדת בי!"
"בגדתי?….אתה בטחת בי בכלל?! תמיד הייתי תחת השמירה שלך, האיומים שלך….הצעקות, איך יכולת לצפות שאני לא אנסה ליצור קשר עם המשפחה שלי?!" התפרצתי עליו. רק אחרי שסיימתי לומר, הבנתי שאני בעצם נוזפת בו לאחר מה שקרה. הרגשתי לא הוגנת.
"למה פשוט לא הרגת אותי? אתמול בלילה, הייתה לך את האפשרות" רטן.
"אני לא רציתי…..גם להזמין שוטרים לא רציתי, זה פשוט קרה!"
"לא רצית?!…..את יודעת מה, את רוצה הביתה? אני אקח אותך הביתה! אני אעשה הכול בשביל שתצאי לי מהחיים! את רוצה את המשפחה שלך, את תקבלי אותה!" צעק.
"אני מצטערת על מה שקרה לך מקס, באמת" הדמעות לא פסקו לרדת.
"אני מתעב אותך,אן!" הוא הביט עמוק אל תוך עיניי. טבעתי בהם מהאימה.
"מקס!" צעקתי כאשר הבחנתי בזה שסטינו מהכביש, אך היה מאוחר מדי, הוא ניסה לבלום,
אבל העץ הזה היה יותר מדי קרוב.
יותר לא זכרתי, לא ראיתי, רק הרגשתי כאב חזק בגב והגוף לא היה מסוגל לתפקד, סחרחורת תקפה אותי והראש פצח בכאב. חשיכה אטמה את עיניי.

# # # #

כאשר העשן התאדה, מקס החל כמעט ולהיחנק מרצף של שיעולים. לקח לו זמן להבין את מה שקרה.
היא לא הייתה לצידו. הוא הביט קדימה, השמשה כולה הייתה מנופצת-שבורה. היא הייתה שם, מקדימה,
זרוקה על הצד הקדמי של המכונית.
הוא יצא החוצה וניגש אליה.
היא הייתה חסרת הכרה, להפתעתו פניה לא קיבלו נזק רב, רק כמה שריטות פה ושם, כנראה שהספיקה לגונן עליהן עם הידיים, גופה היה חבול מזכוכיות, כמה מהן עדיין היו בחלקי גופה.
הוא הסיר את שיערה מהפנים, וסובב אותה על גבה.
למרות מצבה, את עיניו משך יותר הפתק אשר הציץ מקצה החזייה השחורה שלה.
"סטיבן…." קרא.