האם אני רעה? נקמה – פרק 3
חזרתי הביתה גמורה ושפוכה, נגמרו הכוחות. הראש כאב, הרגשתי כאילו המוח החליט לעשות בתוכי ניסויים – לבדוק עד כמה אוכל לסבול את הכאב. כל המחשבות על סט שבשנייה אחת יכול לשנות לי את החיים, להחזיר לי את האנשים היקרים בכדי שתינתן לי הזדמנות שנייה. לבקש מהם סליחה.
לא יכולתי לסרב לו, פשוט לא יכולתי. ואני לא שמחה, אני לא מאלה שאוהבים להחזיק באקדח, אני מאלה שבורחים ממנו.
את האחיזה של התיק איבדתי מידי ברגע שנכנסתי והוא נשמט מידי על הרצפה הנקייה בפרוסדור.
את גופי הנחתי על הספה בסלון, נתתי לעצמי להיזרק אליה ולאפס כוחות. היה שקט, כה שקט עד שיכולתי לעקוב אחר הנשימות העמוקות שלי. הרגשתי כאילו טבעתי בלב הים, קולות הנשימה היו כמו הקולות כאשר אתה נמצא בתוך המים.
"מה יש?" ידו של מקס נגעה בראשי לשנייה קצרה ולאחר מכן הוא התיישב על יד הרגליים שלי והדליק טלוויזיה.
שכבתי והסתכלתי עליו, לא ידעתי מה להגיד. מה שבטוח לא יכולתי לספר לו כלום, הוא בטוח לא יאהב את המידע הזה.
"לא יודעת," מלמלתי.
"חום?" שאל ונגע במצח שלי לבדוק אם הוא חם. הסתכלתי עליו ותהיתי לעצמי מה יקרה אם אני כן אספר, אם לא אשתוק אלא אהיה גלויה עימו. על מי אני עובדת?! הוא ישנא אותי.
עברתי משכיבה לישיבה ומבלי להסס הנחתי את ראשי על כתפו בזמן שידי הימנית עטפה את זרועו.
בהתחלה הוא נרתע, אך מהר מאוד נרגע. הוא הניח את ידו על כף ידי ואחז בה עד שיכולתי להרגיש בחום המגיע ממנו. הרגשתי טוב לשבת איתו שם כך, אף אחד לא השמיע מילה, רק הקולות של הטלוויזיה שאפילו אליהם לא הייתי קשובה. ואז זה שוב היכה בי, ההרגשה הזאת של בוגדת, כי שתקתי. שתקתי ולא אמרתי כלום.
"הייתי בקבר של אימא שלי," סיפרתי. לצערי זה הדבר היחיד שהעזתי לספר.
לא ראיתי את הבעת פניו באותו הרגע, לכן ציפיתי לשמוע את מה שהיה לו להגיד.
"עכשיו הכול ברור" פלט ונאנח בכבדות.
"לא היה קל….אני כמעט ולא מגיעה לקבר שלה, כי אני מתה מבושה…..אם רק יכולתי לראות אותה…רק עוד פעם אחת" ניסיתי לרמוז לו, לנסות להוציא את המידע של "מה אם?".
"היא מתה, אן. אין משהו שתוכלי לעשות בנידון, את צריכה לתת לה לשכב שם. היא חיה את החיים שלה ואם היא מתה, גם אם זו הייתה הטעות שלך, סימן שכך נועד היה לקרות. זה היה גורלה המר" אמר. עיניי שוב טבעו בתוך הדמעות.
"אני עייפה, אני רוצה לנוח….בבקשה תשכב לידי" ביקשתי. הוא קם ממקומו והזיז את הכריות,
לאחר מכן נשכב על ידי וצפה בטלוויזיה בזמן שאני נרדמתי לי.
# # # #
היא עמדה מול הראי שעל הקיר וסירקה את שיערה הרטוב בצבע שחור. אל החדר, חדרה הרוח והביאה עימה את הריח הנוראי של הנבלה מבחוץ.
"אנשים בדרך!" קרא אחד מחוץ לבניין ונעלם בחושך הכבד. היא מיד הניחה את המסרק על המדף הקטן שהיה על יד המראה וזרקה על עצמה שמלת חוף בצבע תכלת, לא מתביישת מרגליה המכוערות. אומנם כך היה רק בקרב חבריה.
"קאסי!" פנה אליה אותו האחד שצעק מקודם והצביע על הכביש ממול, "איזה מידע יש לנו עליהם?" שאל וזאת הביטה בזוג הבחורים שהלכו בכביש לכיוון המזבלה.
"אידיוטים חסרי חיים, ערסים לא אכפת להם מאף אחד חוץ מעצמם והזונות שלהם. חוזרים ממסיבה, שתויים" ענתה באדישות.
"שנקל להם את הדרך?" חייך וניגש יחד עם עוד בחורה אל כיוון אותם הולכי הרגל. את מה שקרה עימם, קאסי לא טרחה לצפות. זה לא עניין אותה.
"יש ממך ריח טוב," היא שמעה את קולו וגיחכה לעצמה. הוא הגיע אל מאחוריה והניח את ידיו סביב בטנה.
"אני מופתעת…לרוב יש ממני ריח של זבל" סיננה. נמאס לה מהנורמה החדשה של החברים שלה, להימצא במזבלה והוא ידע זאת.
"בקרוב הכול ישתנה , תהיי סבלנית" נשק לצווארה וניגש אל הגופות שהביאו השניים מקודם.
"קרה משהו שלא סיפרת לי, סט? אתה נראה לי שמח מדי" פנתה אליו.
"מאוד שמח, מצאתי לנו חברה חדשה לקבוצה" ענה ובאותו הזמן הורה לאחרים לנקות את השטח מהגופות.
"מה אתה אומר! מי היא?" התעניינה.
"בקרוב תראי" ענה וזאת התרגזה כי לא הסכים לספר לה. 'הוא והסודות המחורבנים שלו!' סיננה לעצמה.
# # # #
כאשר התעוררתי לאור הבוקר, את מקס לא מצאתי על ידי, הוא כבר מזמן ישב במטבח ועישן סיגריה עם כוס קפה ביד.
גררתי את עצמי אל המטבח כמו מומיה עם הידיים באוויר שחיפשו אחר קערה וקופסת קורנפלקס.
"בוקר טוב גם לך." ענה מבלי להסתכל עליי, "את דומה למכשפה" העיר. כיווצתי את עיניי.
לאחר שראיתי את ההשתקפות שלי במראה הבנתי למה זרק את ההערה. השיער כמעט כולו היה מעל ומעבר לראשי.
"היה מצחיק איך שריירת עליי" גיחך. הסמקתי, אין מצב! זה לא התאים לי בכלל ל…לריי-ר.
"ממש בקרוב יש לי את הנשף של בית הספר" הודעתי לו, "אתה תבוא איתי?" שאלתי. הוא שלח מבט לכיוון העשן של הסיגריות ולאחר מכן אליי, "לא." ענה. גיחכתי, הוא תמיד אוהב להתבדח.
"אני רצינית מקס" חידדתי.
"אני גם! זה לא בשבילי, מצטער" אמר. לא יכולה להגיד שלא כעסתי. התאכזבתי ממנו.
"אתה חבר שלי, ואני לא רוצה להימצא שם בלעדיך. אתה באמת מעדיף שאלף עם מישהו אחר?" קיוויתי שיגיד לא. התחננתי בתוך תוכי.
"כן. אני לא אוהב להימצא באירועים מהסוג הזה, לא מסוגל להימצא על יד כל האנשים האלה, תביני אותי" טען.
הערב הזה היה חשוב לי ויותר מכל רציתי להימצא בו עם מקס. לא רציתי להיות שם עם אף אחד אחר חוץ ממנו, רק איתו, כמו כל הבנות האחרות שיבואו עם החברים שלהן. חייבת להגיד שנעלבתי.
קמתי בשקט מהשולחן, ניגשתי לחדר וברגע שהתארגנתי יצאתי מהבית מבלי להגיד מילה. הייתי צריכה קצת זמן לעצמי, להירגע. אולי אני באמת אנוכית, אבל האם זה יותר מדי לבקש ללכת איתי?
לפי מה שחשבתי, בנים שיש להן חברות, שונאים כאשר הן הולכות עם מישהו אחר. כנראה שלמקס בכלל לא משנה.
בפינה של הרחוב פגשתי בסט. הוא כאילו ידע שאופיע שם.
"את מוכנה?" שאל. לא הבנתי דבר.
"מוכנה למה?" התעניינתי. הוא בחן אותי מכף הרגל ועד הראש, אין לי שמץ למה.
לאחר מכן נאחז בידי וניסה להוביל אותי אחריו בדרך שלא ממש יצאה.
משום מקום הופיע מקס. הוא תפס מידית בשרוולי חולצתו של סט והדף אותו אל הקיר של הבניין ליד.
ההדף היה כה חזק, עד שיכולתי להישבע ששמעתי קול של ניפוץ מגבו של סט.
"אתה לא חושב שהגזמת?!" התפרץ עליו האדמוני, "אל תתקרב אליה! אליה לא! זה ברור לך, חתיכת אפס?" הוא סינן זאת בין שיניו. הם מכירים?
"תעזוב אותי ואותה בשקט." רטן מקס ועזב אותו.
"אין בעיה, תירגע…הכול בסדר, לא אציק לכם יותר" פלט סט כולו מתנשף והסתלק תוך שניות ספורות. בזמן שחלף על פניי שלח בי מבט שהבהיר כי אנחנו עוד ניפגש.
מקס היה מרגיז במיוחד, למה רק במצבים כאלה אני מגלה שהוא היה מעורב במשהו?!
ברגע שסט עזב, לא ידעתי אם לברוח או לדבר עם מקס, החבר המסתורי והמתוסבך שלי.
תגובות (0)