האיש שנוסע בזמן

לפני שנים רבות, סופר סיפור, על האיש שנוסע בזמן, אדם אמיץ מאוד בלשון המעטה. אדם שלא יתפתה לשנות את ציר הזמן ולעצב אותו כפי שהוא רואה לנכון, כי הוא רשאי רק לצפות וללמוד את ציר הזמן, אך לעולם לא להשפיע עליו.
אבל הייתה לו מגבלה אחת, מקום אחד שאסור היה לו לטייל אליו; אל ההתחלה, אמרו לו המדענים בזמנו, לא לחזור לזמן שלפני המפץ הגדול. ובמשך שנים הוא כיבד את החוק הזה, אבל אחרי שלמד את ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה הוא הסתקרן, וכבן אנוש טיפוסי עם תכונות אנושיות טיפוסיות, הוא עקב אחרי סקרנותו ושבר את החוק האחד שנשבע לעולם לא לשבור, הוא נסע חזרה לפני המפץ הגדול.
הוא ציפה למצוא איזה סוג של ישות אלוהית או אולי סתם תוהו ובוהו של אבק כוכבים וסופר-נובות, אבל הוא לא מצא אף אחד מהדברים האלה. במקום זאת הוא מצא כוכב לכת, דומה מאוד לזה שלו עצמו עם אנשים במלחמה, ולפתע היה אדם שעמד ליד מכונה שלטענתו יהרוס את היקום כפי שאנו מכירים אותו ואף על פי שרבים ניסו לעצור אותו הוא לחץ על כפתור ההפעלה וכולם נעלמו לתוך המפץ הגדול.
האיש שנוסע בזמן לא היה מסוגל להאמין, הוא לא היה מוכן להאמין! הוא סירב להאמין שהקיום שלו חסר טעם, ולכן הוא נסע עוד יותר אחורה בזמן לפני תחילת היקום שקדם לשלו, ואז ראה אותה, אישה שנסעה בזמן מהיקום שקדם לשלו, מזועזעת לראות מלחמה עקובה מדם ובסופו של דבר, מפץ גדול.
וכשהאיש שנוסע בזמן ראה את האישה נעלמת וחוזרת אפילו אחורה יותר בזמן, מחפשת משמעות, אז הוא הבין לבסוף שאין טעם להמשיך אם התוצאה תהיה זהה, הוא הבין סוף סוף את האמת המרה. אין משמעות לחייו.
הוא חזר אל היקום שלו והתחיל לבנות מכונה, מכונה שתשים קץ לכל הסבל האנושי, לא עוד אנשים שיהרסו זה את זה, הזדמנות חדשה, לוח נקי, לפחות זה מה שחשב. אבל בסופו של דבר, ברגעים האחרונים שלו הוא ראה אותם, שני נוסעים בזמן, מיקומים הרבה מעבר לשלו, צופים כשדמעות ממלאות את עיניהם, בעוד שהיקום שלו מת, ואחד חדש נולד.