דמדומי האופל: עלייתו של ג'ק אורסון פרק 7
פרק 7: תום בלאנט
אז כמו שאמרתי, צנחנו אל מותנו אני וג'סיקה מחכים כבר שניפגש עם האדמה ונחוסל נאבד את חיינו אבל אז הוא הופיע נער דיי גבוה לפחות מהגובה הרב שהייתי בו זה היה נראה כך, שרירי ושזוף לא הצלחתי לקלוט את צבע עיניו אבל שיערו הזהוב התנופף ברוח. הוא הושיט את שתי ידי לכיווננו ופתאום נעצרנו באוויר כאילו איזה שהוא חוט החזיק אותנו והיינו תלויים בין השמיים לארץ, הוא הזיז את ידיו באיטיות למטה ואנחנו ירדנו לפי תנועת ידו, שהגענו כמה סנטימטרים ספורים מהקרקע הוא נתן לנו ליפול ולא חטפנו מכה דיי חזקה טוב לפחות לא אני. הרמתי את מבטי, עיניו בצבע הענבר הביטו בשד, אפו היה דיי קטן.
"הצלת אותנו." אמרה ג'סיקה בהתפלאות,
הוא הניע את ידיו מצד לצד בצורה לא רצופה ואז לפתע רגלו של השד הורמה, לפי מבטו של השד ברגלו זה לא היה לפי בקשתו. הנער החל להזיע ידיו רעדו וראו שהוא השקיע המון ריכוז, הוא הפיל את השד על גבו וניצל את הרגע,
"ג'ק תיצור חרב מהשלג עכשיו!" הוא קרא לעברי, לא היה לי זמן לחשוב לעצמי בשביל מה הוא צריך שאני אצור חרב אבל עשיתי זאת, התרגלתי כבר להרגשה החמימה שעטפה את גופי.
אחזתי בניצב והידקתי את אחיזתי סביבו "תחזיק חזק!" הוא הרים את ידיו במהירות ואז ממש לשבריר שנייה שוגרתי מהמקום בו נמצאתי היישר אל האוויר, ליבי צנח אבל לאחר חשיבה של שתי שניות הצלחתי להבין את תוכניתו סיבבתי את החרב לכיוון בטנו של השד שהיה נמצא מתחתיי אחזתי בניצב בשתי ידיי וצנחתי פשוט אל בטנו של השד חשש מילא את ליבי אבל לא נתתי לזה לעצור אותי אז נחתי על ליבו והלהב ננעץ, סיבבתי את הניצב לצד ימין בחוזקה כדי לפגוע בכמה שיותר איברים בגופו הוא צעק ודם ניתז על פניי שלפתי את הלהב שוב ומבלי לחכות השלכתי את הלהב לכיוון המצח שלו. הלהב ננעץ והוא שאג מכאב ונפל על השלג הרך, מת.
קולות תרועה ואנשים שמחים נקראו שחזרנו שלושתנו מהיכל האימונים של החורף, כולם מחאו לנו כפיים בגאווה, על מסך גדול ושחור שלא שמתי לב אפילו שהוא נמצא הוקרן את המכה האחרונה שאני והנער עשינו.
"קבלו את שלושת הראשונים שנכנסו כבר לצוות התקיפה!" קראה המנהלת בגאווה וצעדה אלינו. רגע, מישהו אמר שאני רוצה להיות בצוות תקיפה הזה? מישהו חשב לשאול אותי לפני שהחליט? מחיאות כפיים ותרועות נקראו סביב אבל עצרתי את ההמולה
"חכו! עצרו!" קראתי והם נעצרו, שקט שרר וכולם חיכו שאני אתן את דבריי.
"השד הזה הצליח לחדור דרך הסדק שנוצר, וכמוהו ינסו עוד רבים לבוא הנה. הם לא יכולים להיות בתוך הפנימייה אבל הם יכולים להיות שם בהיכלי האימונים!" הצבעתי לכיוון ההיכל,
"השד הזה התחזה לאימא שלי, הוא גרם לי לרוץ ישר לכיוונו וללא ג'סיקה ו.." חיכיתי שהוא ישלים את המשפט "תום" לחש לי .."ותום לא הייתי מצליח לשרוד, אז אם אתם רוצים להמשיך להתאמן בהיכל האימונים אין בעיה אבל אתם צריכים גם למצוא את השדים שמחכים לנו. מצפים לנו." קראתי לעבריהם וגמרתי את דבריי.
תגובות (4)
מסכימה- הפרק די קצר, ועדיין יפה.
הוא עליית מדרגה ביחס לפרק הקודם, הוא זרם חוץ מהחלק בו הוא פשוט נעמד, כולם משתתקים אוטומטית, הוא מספר איך הוא נפל לטריק של השד ומזהיר מפניו, בעוד ההנהלה לא טורחת להזהיר? זה רק אני או שמשהו כאן שגוי?
אבל ממש אהבתי את הפרק, מחכה להמשך:)
פרק נחמד כזה. 3:
אהבתי מאוד את הפרק, את אורכו שנאתי. סלח לי, אבל אני חובב פרקים ארוכים ולא קצרים וחמודים.
אבל הפרק יצא יפה וטוב.
והכל שגוי בכל סיפור. כי אין כזה דבר מושלם.
-קולד
מסכימה שאין מושלם, אבל זה די צרם לי כי זה פשוט לא הסתדר עם כלום. אם לחור לא אכפת מענייני כבוד אני מקבלת, נניח שהם מעריצים אותו מספיק כדי לשתוק כשהוא מדבר, אבל שהבית ספר לא יזהיר את התלמידים ולא יפנה אותם או ירחיק אותם משם?
סתם שאלה- אפשרי לזמן שדים בסיפור שלך? כי אם כן, אני חושבת שמישהו מבפנים זימן אותו בתור מבחן.
האורך באמת די מעצבן, אני מעדיפה פרקים יותר ארוכים… (מי אני שאדבר, אני בקושי מגיעה לשמונה דקות -_-)
משהו לא מסתדר לי הסיפור הזה בכללי, כאילו משהו לא בסדר אבל אני לא יכולה להצביע על נקודה מסוימת.
בכל מקרה, תמשיך :)