דמדומי האופל: עלייתו של ג'ק אורסון פרק 3

פרק 3: לוחם החורף
נשארתי עומד, משלים עם המוות שעומד להגיע. הוא צעד לעברי באיטיות, מכין את אגרופו למכה שהוא הולך להנחית עליי, רגלי רועדת אבל אני התעלמתי ממנה, ניסיתי כמה שיותר להדחיק את הפחד שלי ופשוט להשלים עם סופי. "אתה מסוגל בני, אתה מסוגל להפעיל את הכוחות שלך, אתה תהיה כמו הילדים בפנימייה שלך, אתה תהיה כמוהם." מילותיה של אימי הדהדו בראשי, נזכרתי באותו יום שבו היא נטשה אותי.
הזיכרון נתן לי את הכוח לעשות את הדבר הבא, הושטתי את ידיי קדימה ורגלי לא רעדה עוד. השלג שעליו דרכתי החל לרטוט עצמתי את עיני מתמסר לכוחי, ואז הרגשתי את ההרגשה הטובה ביותר בחיי. הרגשה חמימה מילתה את גופי היא הייתה כה נעימה וכה טובה עד כי יכולתי להישאר כך לנצח פקחתי את עיניי וראיתי כמות גדולה של שלג מתעופפת באוויר, היא מתחילה להיות מן גוש גדול וקשיח שמתחיל לקבל מן צורה כזו השקעתי את מאמצי בזמן שתומאס מביט במעשיי.
ג'סיקה החלה לקום אבל היא הביטה בי בדיוק כמו תומאס לשניהם היה מבט מוזר, כאילו עשיתי את הדבר המדהים ביותר שהיה בכל תולדות הפנימייה. לפתע מן השלג נוצרה חרב עם להב חד וכסוף, הניצב היה בצבע כחול בהיר על גבול התכלת, ללהב היה ניצוץ מדהים כזה שלא דועך בחיים. "אני כמוהם." לחשתי והחרב התעופפה ישירות לידי הימינית, היא הייתה קלה כנוצה והרגשתי כמו מאסטר בחרבות כאשר נגעתי בה.
הידקתי את אחיזתי בניצב והלהב החל לזהור, תומאס הפסיק להביט בי מוזר והוא חזר לקרב. "אני מודה שזה היה דיי מרשים." הוא אמר בקולו העמוק,
"אבל אתה לא תביס אותי." הוא הוסיף ורץ לכיווני, רצתי גם אני לכיוונו לא יודע בכלל מאיפה קיבלתי את האומץ וגם מאיפה אני בכלל יודע להשתמש בחרב. זינקתי לכיוונו והטתי את הלהב לצד בתנופה חזקה, עורו של תומאס נשרט והוא נהדף לאחור. החתך שעשיתי לו היה דיי עמוק אבל הוא לא רצה להראות חולשה; הוא כיווץ את אצבעותיו לשתי אגרופים קמוצים והוא הכה איתם באדמה, מנסה לפגוע בי. התחמקתי מהאגרוף הראשון אבל השני לא, הוא הגיע בכזו מהירות ולא היה לי יותר מדיי זמן לחשוב, אז הושטתי את הלהב לכיוון האגרוף והוא ננעץ שם, הוא צעק והרים את ידו במהירות לבסוף שלפתי את הלהב מאגרופו ורצתי לכיוונו שוב כדי לבצע את המכה האחרונה, זינקתי לכיוונו ובעטתי בבטנו בכזו עוצמה שהוא נהדף עד לבקתה והרס אותה לחלוטין, נחתי על השלג והלהב הפסיק לזהור ונהפך בחזקה לשלג רך ולבן, ראשי החל לכאוב נפלתי על השלג והתעלפתי.

…"ג'ק." שמעתי קול נמוך קורא בשמי, הכול היה נראה מטושטש והצלחתי לראות רק כתם אחד גדול מעליי, מצמצתי כמה פעמים והתמונה החלה להתבהר. מייק היה מעליי, הוא היה לבוש באותה חליפה כמו שהייתה לי רק שהצבע הנוסף שהיה על החליפה היה אדום, צבע הקיץ.
"הוא התעורר!" הוא קרא למישהו הצלחתי לזהות שאני שוכב על מיטה, ככל הנראה של היכל הרפואה כי אני זוכר שנפצעתי מהקרב ההוא עם תומאס. "ג'ק, אתה מרגיש חולשה או כאב כלשהו? בראש? בחזה? בגב?" רופא נכנס והחל לשאול אותי, היה לו שיער אפור מגולח ועיניים שחורות, הוא היה דיי מלא והיו לו שקיות שחורות מתחת לעיניו אבל עדיין ראו שהוא מקצועי וערני.
"לא.. אני לא חושב." התיישרתי על המיטה ואמרתי חלושות.
"אם אתה תרגיש סוג של כאב אני צריך שתדווח לי, זה חשוב." הוא אמר, הנהנתי לחיוב. מייק חייך לכיווני ואמר "שמעתי את החדשות.."
"איזה חדשות?" שאלתי, הוא הרים את גבתו 3 פעמים וחייך. "ראיתי שאתה הצלחת להפעיל את הכוח שלך!" הוא חצי אמר חצי צעק, הוא חטף מהשולחן את השלט ולחץ על כפתור ההפעלה, הערוץ היה חדשות שם ראו סרטון שלי יוצר חרב ונאבק בתומאס בכזו מהירות ובכזו עוצמה. מעל הסרטון כתוב "לוחם החורף מביס את תומאס." קראתי בקול,
"לוחם החורף?" שאלתי,
"ככה הם מכנים אותך!" קרא מייק בהתרגשות, כיווצתי את פניי בתהייה, הם? מי מכנה אותי? אלה היו שאלות המרכזיות שרציתי לשאול. "אתה נהיית כוכב! הצלחת להביס את הלוחם החזק ביותר בכל הפנימייה!"
"מי זה הם?" שאלתי, הוא פלט נחירה. "בוא!" הוא קרא ועזר לי לקום. רגליי היו חלשות ובקושי הצליחו להחזיק אותי, הוא פתח את הדלת ושם ניצבו עשרות עיתונאים וילדי פנימייה שתרגשו לראות אותי יוצא החוצה מן החדר, מיד העיתונאים החלו לתקוף אותי בשאלות רבות וילדי הפנימייה קראו בקול
"לוחם החורף! לוחם החורף! לוחם החורף!"..
ככה לא חשבתי שהיום הזה יסתיים. ממש ממש לא.