דמדומי האופל: עלייתו של ג'ק אורסון פרק 2

פרק 2: עונת החורף
לא נותרו לי ולמייק יותר מדיי ברירות מלבד לנסות שוב ושוב כל דלת עד שנצליח לעבור בדלת המתאימה לנו, כשמייק היה נהדף זה העלה בי מן גיחוך שקט, ניסיתי לגעת בידית של דלת האביב, אבל נהדפתי גם אני לאחור, לרגע אחד ממש קטנטן אתה מרגיש שאתה לא בשליטה בגוף שלך, זו הרגשה מפחידה, הרגשה שמעלה בך צמרמורת נוראית. קמתי על רגליי, הם רעדו, לא רצו לעשות זאת שוב. "קדימה כבר!" אמר מייק והלך לדלת האביב הוא ניסה גם אותה אבל שוב אותה אנרגיה זהובה הופיעה והעיפה אותו לאחור, הדלת היחידה שנותרה לו היא דלת הקיץ, ולי נותר החורף והקיץ; שתי ניגודים, שתי עונות שונות לחלוטין אחת מהשנייה. "נתראה." מייק חייך לעברי והתקדם אל דלת הקיץ, עיניי התרגלו לראות את מייק נהדף לאחור כל פעם שהוא מנסה לפתוח את הדלת, וכשהוא נגע בידית של הקיץ זה היה מראה חדש. הוא משך את הידית והדלת נפתחה הוא הביט בי ואני בו, ואז הוא עבר בדלת הקיץ והיא נטרקה במהירות ובחוזקה שהקפיצה אותי.
הרגשתי מעט פחד, הכול היה שקט, שקט מדיי. רגליי רעדו מעט והחלטתי לבדוק את דלת החורף, בתקווה שהיא לא תיפתח; בגלל שאני מעדיף להיות עם מייק, מישהו שאני מכיר, מאשר להישאר לבד. קירבתי את כף ידי אל הידית בינתיים לא נוצר שום אנרגיה זהובה לה ציפיתי, קירבתי את אצבעותיי עוד יותר אל הידית ואצבעותיי הונחו על הידית האפורה, נאנחתי. הבנתי שאני כבר לא אהיה עם מייק, אבל אולי זה הגורל ואני צריך גם להכיר חברים חדשים מאשר רק את מייק. "אוקי אני עושה את זה." שכנעתי את עצמי, הפעלתי מעט מכוחי כדי לפתוח את הדלת, היא הייתה כבדה וההרגשה שלי הייתה דיי חמימה, ידיי עדיין רעדו והפחד עדיין שכן עמוק בליבי, כשאר הדלת נפתחה עד הסוף נחשף מולי נוף יפיפייה; מיליוני עצים ירוקים וגבוהים ניצבו מרחוק שעל העלים שלהם נמצאים פתיתי שלג קטנטנים, אני חושב שאלה היו עצי אורן בכל מקרה, האדמה הייתה מלאת שלג לבן קריר, ושיחים התמלאו גם הם בשלג פסעתי צעד אחד לעבר הנוף המרהיב כשלפתע נחשף מן מכונה דמוית אקדח מחירים, היא הייתה גדולה והיא התעופפה באוויר, היא כיוונה את עצמה עליי.
באותם רגעים היה לי דילמה מאוד גדולה, אם לסגור את הדלת ולא לחזור יותר לעולם, או להישאר מקובע במקום ולהתפלל שהמכונה לא תחסל אותי.
כמובן שהחלטתי להישאר במקום מבלי לזוז, אני אוהב לקחת סיכונים. לייזר ירקרק הופיע מולי וזז לפי תנועת המכונה, לפתע חולצתי הפכה לחולצה ארוכה צמודה בצבע שחור בחזה ובזרועותיי בצבע כחול כהה. מכנסיי נהפכו גם הם לשחורות צמודות ונעליי נשארו כמו שהם, למרות מזג האוויר שצנח מתחת לאפס עדיין הרגשתי חמים במיוחד, כאילו החליפה הזו הייתה מספיקה לי במזג האוויר הקפוא בחוץ.
המכונה התעופפה בחזרה לשמיים ואני נשארתי עומד במקום משקיף עדיין על הנוף המרהיב, פסעתי צעד נוסף כשאז החלקתי והתחלתי להתגלגל במורד הגבעה מלאת השלג, גופי שוב לא היה בשליטה, פשוט התמסרתי לכאב. לאחר דקה בערך שנמשכה כמו נצח בשבילי הפסקתי להתגלגל ונתקעתי בגזע עץ. קיבלתי חבטה חזקה בגב וירד לי דם מהמצח, כנראה קיבלתי גם חבטה בראש. נגעתי במצחי, לכיוון רקתי הימינית, שם נגעתי בדם הסמיך והחמים, נבהלתי מהפעם הראשונה מזה שנים שראיתי שיורד לי דם. כי הריי אף פעם לא נפצעתי ממשהו כשאני חושב על זה. בכל אופן, קמתי על רגליי באיטיות רבה וצלעתי לכיוון השביל שהיה שם, כאבה לי הרגל והראש עדיין חבול ופצוע. המשכתי לצלוע לכיוון ישר, למצוא את האולם שבו נאבקים אחד בשני כדי לראות איך אני יכול לשלוט בכוחי.

לאחר בערך חצי שעה של הליכה צולעת הגעתי למן בקתה מעץ, לא גדולה מדיי. נאנחתי ויצא מפי אדים מחום גופי שנפגש עם הקור שבחוץ. היו מדרגות לפניי, צלעתי לעבריהם והתחלתי לטפס כשאר אני נאחז בקורה כאשר גמרתי לעלות את שלושת המדרגות נחשף למולי דלת מעץ, דיי ישנה שאפילו אני יכול לפרוץ אותה, התקרבתי אליה בחשש ודפקתי בדלת, 'מה שיהיה יהיה' חשבתי לעצמי.
לפתע משום מקום משהו דחף אותי מן הבקתה היישר אל השלג הלבן, הדלת נפתחה ואדם שאחז באקדח חיצים הופיע, היה לו שיער בלונדיני שמגיע עד הצוואר, ועיניו היו כחלחלות כצבע הקרח שפתיו היו דקיקות וגם הוא לבש את אותה חליפה שאני לבשתי רק שלו זה הדגיש הקוביות ושריריו. הוא הביט סביב וכשגילה אותי עם עיניו הוא כיוון את אקדח החיצים לעברי וירה, לפתע משהו שוב דחף אותי והציל אותי מהחץ.
"רוץ!" שמעתי קול של נערה, עדין ורך. החלטתי להקשיב לה ורצתי לכיוון הישר, הבטתי לאחור, אותו אדם זינק מן הבקתה ישירות אל השלג הרך והוא החל לרוץ במהירות לכיווני כאשר הוא ממשיך לירות חיצים לעברי. זוכרים את אותה תחושת פחד שאמרתי לכם עליה? טוב אז עכשיו אני ממש מפחד. הרבה יותר ממקודם. לפתע, משום מקום הופיעה נערה, היא זינקה מהעצים ונחתה על השלג הלבן, הפסקתי לרוץ והבטתי בה, ראיתי רק את שערותיה הג'ינג'יות ועורה הלבנבן, היא גם לבשה את אותה החליפה שאני לבשתי והרגשתי ממש מבולבל כרגע, אותו אדם נעצר כשהבטתי יותר ויותר על פניו הצלחתי לזהות שהוא בעצם רק נער, הרי לא היו לו זיפים כלל וכלל.
"נו, נו, נו." הוא אמר,קולו היה דיי עמוק ומרגיע,
"תראו מה יש לנו כאן." הוא אמר והביט בי, -"תומאס אני מציעה לך לחזור לבקתה שלך לפני שאני אתקוף." הנערה פצחה מפיה, הבנתי שתי דברים; אחד, זה שהנערה הזו אמיצה בטירוף ושתיים, שלנער ההוא קוראים תומאס.
"בואי נראה אותך ג'סיקה." הוא התגרה בה, היא כיווצה את ידה לאגרוף ורצה לכיוון של תומאס, הוא השליך את אקדח החיצים שלו ואצבעותיו גדלו וכך גם כל גופו, הוא נהיה בגובה של שלוש מטרים ושריריו נהיו גדולים בהרבה, עורו השחיר ועיניו היו אדומות והם שידרו רק זעם.
הוא צעק לכיוונה והעצים זזו ממקומם. ואני, טוב אני מת מפחד. ג'סיקה לא נרתעה כלל ממנו, היא העבירה קדימה את כף ידה הימינית ולפתע נוצר שער שחרחר בו היא עברה ונעלמה, לאחר כמה שניות היא זינקה משום מקום לעבר ראשו של תומאס, הוא השתמש בידיו כדי לנסות להוריד אותה ממנו, ותפע הוא נאחז בחולצה והשליך אותה על העץ הקרוב, היא נחתה על השלג ולא זזה.
"לא!"קראתי, עוד לא ראיתי את פניה אפילו ועכשיו יכול להיות שהיא מתה, "ועכשיו תורך," הוא אמר בקול נמוך ואני רק הבטתי במוות שלי.