גשם באמצע הקיץ / פרק 2 (פרק הניסיון היה פרק 1 )

"אני מאוכזב ממך. הציון הנמוך בכיתה ?! את מבינה מה זה אומר בכלל?!"
היילי הרכינה את ראשה תחת עיניו הרושפות מכעס של מורה.
"לא, את לא יודעת." המשיך מר קלייס. "אבל נגמרו ההזדמנויות. אני מנסה לשכנע את המנהלת, אבל את פשוט מסרבת לשתף פעולה!" מר קלייס הביט לכל הצדדים וטפח על שוקיו כמיואש שמחפש את התקווה המסתתרת מאחורי טופס המבחן המסומן ב-נכשל- גדול של היילי.
"את רוצה שיעיפו אותך מהקורס?" זעק מר קלייס.
"לא,אב-" דמעות פרצו מעיניה של היילי ללא שליטה.
"אבל מה?" קטע אותה מר קלייס. "מה? מה הסיבה שלא ניתנת לפיתרון? מה עם חלום האדריכלות שחלקת איתי אותו? בלי הקורס הזה לא תוכלי להגשים אותו, את יודעת. מה הסיבה להתרשלות הזו?!" הצביע מר קלייס על מבחנה של היילי.
מר קלייס ראה את המבט בעינייה של היילי ולאחר סריקה קטנה קולו נעשה רך יותר, "זה בגלל אלכס?"
"אל תעז להגיד את שמה !!!" היילי קמה בתנועה חדה מול מר קליין המופתע. עכשיו היה זה תורן של עינייה לרשוף.
"הכל בגללך !" צעקה היילי והפילה את כסאה.
"הייל-" מורה היה המום.
"אל תהיה תמים." אמרה היילי בנימת זו-המילה-האחרונה-בנושא ויצאה מהכיתה בסערה, מותירה את מר קלייס המום ודורש תשובות.

***

"סליחה.." פילס מר קלייס את דרכו בין תלמידים. "סליחה, המורה לאדריכלות עובר כאן!"
היה קשה לעקוב אחר היילי שרצה בכל כוחה כמו שלא רצה לעולם בריצת מרתון.
בדרכו להשגתה מר קלייס נתקע בלוקרים, הפיל לתלמידת שנה ראשונה מבוהלת את ספריה מהיד ואפילו הספיק לצעוק על כמה תלמידים שעמדו בדרכו.
"ידעתי שתהיי פה," מר קלייס התיישב מתנשף על הספסל ליד היילי.
"אה, אתה פה?" אמרה בלגלוג. "אז אני רואה שיש שם עוד ספסל פנוי" היא קמה.
"בואי, היילי." קרא מר קלייס אך היילי המשיכה בשלה.
המורה הביט לצדדים כאדם שמצא ברירה אך לא רוצה להשתמש בה.
"בואי, צ'ינג." אמר לבסוף והסיט מבטו מהיילי כדי שמבטו לא ייפגש במבטה ההמום.
"אתה הבטחת.." היילי התקרבה בנימת סוג-של-איום. "אתה הבטחת שלא תגיד את השם הזה יותר."
"אני יודע, צ'י- כלומר, היילי." מר קלייס בהה באוויר כנזכר בזיכרון רחוק. "אוי, היילי. את היית ילדה מדהימה. כל כך מיוחדת… ואז…" פניו הלבינו. "סליחה, היילי , אני מצטע-"
"לא, אתה לא." היא אמרה ועינייה הרושפות היוו תמיכה לנימת קולה הכועסת. "אתה יודע מה קרה מאז. זה קשה לי גם ככה !!!! אתה חושב שזה כיף? עם כל הקשיים שבזה, זה אפילו לא מספק. זה לא כיף."
"אני יודע, אבל היילי,זה מה שאמך רצתה.."
"אבל אמא שלי מתה !!" צעקה היילי. "למי אכפת?! אני אגשים את חלומי להיות נורמלית כשלמישהו יהיה אכפת מאמא!"
"לי אכפת." אמר מר קלייס במבט של ילד קטן שהושפל על ידי אמו.
"זה לא נראה ככה." אמרה היילי ללא רחמים. "תוכיח."
היא הרימה את תיקה שהפילה מרוב זעם, והתרחקה משם בצעדים איטיים, לא חושבת כלל על מר קלייס.