גן המפלצות פרק 2

פרק שני
החלטתי לצאת מתחומי הגדר הרעועה.,שהקיפה את "האזור". הרמתי את רגלי ודילגתי מעליה בקלילות. שביל מאולתר התפתל לאורך רחבת הדשא היבש. זה היה תחום מחוץ ליער. כל כך הרבה שקט שרר כאן. פרחים צהובים חגו סביב עץ רחב,הוא הציל חלקית על שרדי כרכרה. טחב ועובש הצתברו עלייה עם השנים. עשי הלילה אכלו את מעטפת הבד שהייתה עלייה, לפחות את מה שנשאר ממנה. שקיעה מרהיבה צבעה את השמיים בגווני ורוד.המקום הזה הצליח לאזן את מחשבותי:מאז שאני זוכרת את עצמי נהגתי לשבת כאן להביט בשמש השוקעת. איך היא נוגעת בעדינות בקווי האופק הכחולים. יש האומרים כשקרן האור האחרונה של השמש נוגעת בפני הים,היא משחררת את נשמת הלבנה האבודה וכך היא מתאחדת עם ילדייה הכוכבים. נשכבתי על הדשא המעקצץ והעברתי את ידיי בו הלוך ושוב, הוא היה יבש ושרט בנעימות את כפות ידיי החשופות. זה לא הפריע לי. עצמתי את עניי עפעפיי היו כבדים הם נסגרו במהירות. האזנתי לקולות שסבבו אותי, וגם לקולות הרחוקים יותר. יכולתי לשמוע איך הרוח החמה מרטיטה בקלילות את חלקי הדשא הגבוהים, ומרעידה את עליי השלכת הכתומים וגורמת להם להיגרר בעגמומיות על האדמה. צלצולי פעמונים הרעידו באוזניי. כהרגלם צלצלו כמו הד אחד אחרי השני. צעקות רחוקות של אנשים,צחוק קל ונשי, מריבה בין ילדים. אדרין אומר שעדיף שאני רק אשמע את כל זה ולא אראה את זה במו עיניי. הוא אמר שהם יכולים לפגוע בילדה מיוחדת כמוני. נזכרתי שאלות רבות הטרידו את ראשי. הבטתי בסימן המוזר שהיה על שורש כף ידי, מאז שאני זוכרת את עצמי. בתקווה שאולי הוא יתן לי תשובות. "פלו?",קול רך הפתיע אותי. התיישבתי במהירות, כאילו שאני מסתירה משהו. "אני יכול?",קיי התקדם לעברי. יכולתי לשמוע את צעדיו נספגים בכבדות בדשא. הנהנתי בראשי. שקט שרר בניינו, רק נשימות מילאו את האוויר. "מעניין מה יש שם, מעבר להרים. אני רק יכולה לשמוע את זה, אבל בחיים לא ראיתי", שיחקתי בקצה שרוולי הארוך. "רק אנשים", הוא סינן. "כמוני?",שאלתי בבורות. כמובן שלא. "לא, פלו". הוא חייך חצי חיוך. מאז ומעולם קיי הצליח לעודד אותי. היה בו משהו מאוד אחר. הוא גדול ממני לפחות במחצית מגילי, ורוחבו פי שלוש מרוחבי. הוא איש גדול, וכבד. שערו הבלונדיני תמיד אסוף על עורפו, ועינייו החומות תמיד כל כך כאובות. "יש עוד אנשים כמוני?", הבטתי בעינייו. "כן…רחוק מכאן", הוא לחש.כאילו שהוא פחד שישמעו אותו. "איפה?", נימת קולי המוטרדת הוחלפה בצעקה צווחנית. "אפילו אני לא יודע". הוא המשיך ללחוש. "קיי?, אני שומעת משהו מתקרב", ניסיתי להתרכז ולגלות של מה הצעדים. "את בטוחה?", קיי נעמד על רגלייו. הנחתי את שתי אצבעותי על רקותי ועצמתי את עיניי. "נשימות כבדות וריריות.הוא בא משם!", הצבעתי על אזור היער החשוך. "טראלוס!", הוא צעק. "הוא קרוב?". "כן!". הוא היה כל כך קרוב עד שאפילו קיי יכל לשמוע את צעדיו.לפתע הוא הגיח מאוחרי העצים הצפופים ובנהמה מחרישת אוזניים זרק את עצמו לעברינו. יצור חצי דוב וחצי נמר, בגובה שלושה מטרים. שלף את טפריו. "רוצי תקראי לכולם!",קיי ציווה עליי, ובמהירות שלף סכין חדה מנדנה. בלי להסס רצתי ישר אל "האזור", דילגתי מעל הגדר ופילסתי את דרכי דרך הענפים הסבוכים. "אדרין!, ליברט!"צעקתי אל האוויר. רצתי במהירות, הרגשתי איך כל שריר בגופי מתוח וכואב. "ליברט!, אדרין!",המשכתי לצעוק. "פלואר?", שמעתי את קולו של אדרין. נכנסתי אל "האזור". "ט…טראלוס", ניסיתי להסדיר את נשימתי. ליברט הביטה על אדרין במבט מודאג. "קיי שם!", המשכתי להתנשם. אדרין זרק לעברה של ליבט חרב משוננת. היא תפסה אותה. ואז אדרין זרק לעברי קשת ואשפת חצים. שלושתינו החלנו לרוץ אל עבר קיי. "א…דרין…אני צריך עזרה!", קיי אמר במאמץ תוך כדאי שהתחמק מאגרופו של הטראלוס. אדרין שלף ממכנסיו ארבעה פגיונות משוננים, והוא זרק פגיון אחד אל עבר הטראלוס. הפיון ננעץ בגבו, שאגה מחרישת אוזניים נפלטה מפיו של הטאלוס. חוטיי ריר עפו מפיו וכיסו את פניו של קיי. הוא ניגב במרירות את הריר, ונעץ את הפגיון המשונן בביטנו של הטראלוס. ליבי דפק במהירות, איני יודעת אם זה מהפחד או מהאנדרנלין. ליבט רצה לעברו של הטראלוס. והניפה את חרבה, היא רק הצליחה לשרוט אתו. הטראלוס שאג והטיח בחוזקה את זרועו הכבדה בליברט, היא עפה כמה סנטימטרים באוויר והוטחה על האדמה. האנקה נפלטה מפיה. אדרין השליך עוד פגיון, אבל הפעם הוא החטיא את המטרה הפגיון עף באוויר וננעץ על האדמה. אדרין רץ במהירות לעברה של ליברט. "פלואר, הוא שלך!", קיי אדרין צעק. אני קפאתי במקום, הקשת רעדה בידי. בלעתי את רוק. ובהיסוס מתחתי חץ בקשת. שמעתי בחדות איך החץ התכחכך בחוט הגמיש. עצמתי עין אחד וכיוונתי אל ראשו של הטראלוס. "קדימה פלו!", קיי לחש לעברי, הוא ידע שאני אשמע אותו. שחררתי את החץ. הוא טס במהירות וחתך את האוויר בקול שריקה מסחרר. החץ ננעץ בראשו של הטראלוס. דם כחול השפריץ אל כל עבר. והמפלצת הגדולה והכבדה הוטחה על הרצפה בקול חבטה עמום. "כן!, ידעתי שתצליחי", קיי צעק והניף את ידו באוויר. "היא אבדה את ההכרה!",אדרין צעק, קולו היה כל כך רציני. "צריך לקחת אותה בחזרנ אל "האזור", צעקתי. ניסיתי להסוות את הפגיעות שהייתה בקולי. אדרין הרים את ליברט ונשא אותה על זרועותיו השריריות. סידרתי ששת הלוחות הקטנים, לפי סדרם הנכון. ולוח האבן הכבדה נפתחה ברעד מצמרר. פתח מואר נגלה. אדרין נכנס ראשון כשהוא נושא בזרועותיו את ליברט.