גמא-דלתא (התחלה)

בימים אלו הממשלה עובדת על תוכנית מסווגת שלא ידועה לתושבי המדינה. התוכנית אמורה לפעול נגד האקרים ווירוסים, ותוכנתה לסייע לארגונים קהילתיים ולמחשבים של הממשלה, הצבא והשב"כ, ואמורה להיות "הדבר הבא" בתחום הטכנולוגיה. היו מכנים אותה שם "האנטי-וירוס הכול יכול".
אבל משהו השתבש לפני שהתכנות הסתיים. תאונת שרשרת לא רצויה גרמה לתוכנית לצאת מהמפעלים אל משאית הובלות של המפעל "מאסטר-טק", שמייצר תוכנות ומשחקי מחשב.
משם הייתה יכולה להגיע אל כל חנויות האלקטרוניקה והמחשבים ברחבי הארץ.
כשגילו זאת, כבר היה מאוחר מדי. "הכול יכול" היה יכול להיות בכל מקום, ומציאתו לפני שייפול לידיים של אדם אחר היה כמעט חסר סיכוי. ראש המתכנתים לא דאג. הוא היה בטוח שהתוכנה לא מהווה כל סיכון כאשר היא לא מושלמת. אבל הוא טעה. הכינוי שניתן לה היה מוצדק, היא בהחלט הייתה כול יכולה. אפילו יותר מכול יכולה, היא הייתה… אנושית.

נתן רכב על אופניו הכי מהר שיכל לרכב. הוא רצה להגיע כמה שיותר מוקדם לחנות ולקנות את מה שהיה צריך לפני שעת האפס שלו. כשהגיע לחנות אפילו לא החנה את האופניים שלו. הוא פשוט האט אותם וקפץ מהם במהירות. הוא נכנס לחנות האהובה עליו וחיפש את מרדכי.
" מרדכי!" קרא לו כשהוא תר אחריו בחנות הקטנה.
" אני כאן, נתן!" קרא אליו מהמחסן. " מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם?".
" רציתי לבוא עכשיו כי פחדתי שאשכח.".
" מה אתה צריך?" שאל אותו מרדכי בזמן שחזר לדלפק.
" אני צריך תוכנת אנטי-וירוס." ענה.
" שוב פעם דפקת את המחשב?" שאל בצחוק מלגלג מעט.
" האנטי-וירוס הקודם שלי נהרס, אני צריך להתקין אחד אחר." הסביר. " יש לך משהו לתת לי?".
" לא משהו שהייתי ממליץ לך עליו." ענה מרדכי. נתן התאכזב.
" אבל אולי…" הוא חשב שנית. " מה?" שאל נתן בהתרגשות.
" בדיוק הגיע לחנות משלוח חדש של כל מיני משחקים ותוכנות. אני יכול לבדוק בשבילך אם יש שם אנטי-וירוס." השיב. נתן הנהן בשמחה.
מרדכי פנה למחסן וחיפש בין כל הארגזים. נתן שמע אותו מזיז ופותח ארגזים.
" מצאת משהו?" הוא שאל בתקווה. מרדכי לא ענה.
" הנה!" קרא לפתע, וחזר לדלפק עם דיסק בידו.
" מה זה?" שאל נתן. " האמת שאני לא ממש יודע, אבל זאת תוכנת אנטי-וירוס." הסביר מרדכי.
" האמת ששמעתי על הדבר הזה כמה דברים טובים, אני מאמין שזה אמור לעבוד.".
" יופי!" אמר בשמחה.
" אם זה עושה לך בעיות, מילה שלי, תקבל ממני החזר." אמר מרדכי.
" בסדר, תודה." אמר נתן במהירות. הוא שם שתי שטרות על הדלפק, אחד של מאה ואחד של חמישים. " תשמור את העודף!" צעק אליו מבעד לדלת שנסגרה אחריו.
הוא נסע על אופניו לכיוון בית הספר כשהדיסק נמצא בתוך תיקו.

הוא חזר הביתה אחרי בית הספר וישר רק למחשב בחדר שלו. עוד לפני שהספיק להוריד את התיק מגבו ועוד לפני שחלץ את נעליו, הוא הוציא את הדיסק ושם אותו במחשב.
" האם אתה בטוח? כן. אשר. כן. כן. לא. כן. סיים." הוא מלמל לעצמו כשבהה במסך.
" ההורדה הסתיימה בהצלחה." אמר בשמחה.
" נתן!" הוא שמע את קולה הצווחני של אחותו בת השבע-עשרה, ספיר. " כמה פעמים אמרתי לך להרחיק את הכלב המסריח שלך מהחדר שלי?!" היא צעקה עליו בכעס.
" מה את רוצה ממני? את זאת שמשאירה את הדלת שלה פתוחה כל הזמן!" הוא צעק אליה בחזרה.
קולה של אמם נשמע מהסלון, "אולי אל תריבו לשם שינוי בזמן שאני מנסה לקרוא?". היא נשמעה כועסת.
" כן, אמא." אמרו שניהם כאחד.
" נתן, יש לך שיעורים?" היא שאלה לאחר מכן. " אולי." ענה נתן, מנסה להתחמק מהשאלה.
" אז תעשה אותם לפני שאתה מתחיל לשחק במחשב." אמו קראה אליו שוב.
" אני לא משחק, אמא!" ענה בעצבנות. " נכון, הוא עובד." אמרה ספיר כשעמדה בפתח דלת חדרו.
" עופי מכאן!" צעק לעברה וזרק עליה את הכרית שלו. היא צחקקה וסגרה את הדלת לפני שהכרית פגעה בה. " לפעמים היא בלתי נסבלת." אמר לעצמו.
הוא הוציא מתיקו ספר ומחברת והחל לעשות את השיעורים שלו על מיטתו. לאחר כמה דקות של תרגילים במתמטיקה נרדם על המיטה. כשהתעורר כבר היה כמעט שש בערב.
" נתן, ארוחת הערב מוכנה!" שמע את אחותו קוראת לו מהסלון.