בתוך האינסוף (משחק כתיבה)- פרק שלישי: לוק

חג המולד היה החג השנוא עליו מאז ומעולם. האורות, השמחה המזויפת, הבזבזנות הבלתי נגמרת. אפילו כאן, על החללית, בזמן שיש נערים שגונבים רק כדי שיהיה להם מה לאכול ביום למחרת, היו כאלה שהחליטו לבזבז את חתיכות הכסף המיותרות שלהם על מתנות לא נחוצות ליקיריהם שידקרו אותם בגב ברגע שיאבדו את כספם. לוק, לצערו, היה מאותם אנשים בעלי כסף מיותר, והרבה יקירים, שכול אחד מהם קיווה לקבל משהו לחג. וללוק לא היה מצב רוח לקנות לאף אחד מהם משהו.
"חוץ ממך, קורט, אני די שונא את כולם." אמר לוק לחברו המתנקש, החבר היחיד שהוא יכול היה לסמוך עליו על הספינה.
"היי, אתה לא באמת צריך לקנות להם דברים יקרים." אמר קורט, לוקח ביס מכריך האווז שלו. הם ישבו באחד השולחנות הארוכים, אלה שלוק אהב להסתכל עליהם ולדמיין שבקצה שלהם יושבת מישהי, יפה ונחמדה, שלא אוהבת את חג המולד בדיוק כמוהו.
"אבל אני כן חייב לקנות להם משהו, או שאני כבר רואה אותך נשלח להרוג אותי בשנתי." אמר לוק, חצי צוחק.
קורט התבונן בו בעיניים כחולות גדולות.
"אני לא אהרוג אותך בזמן שאתה ישן. אין שום כיף בזה." הוא צחק, וגם לוק.
"היי קורט." נער שלוק לא הכיר, בעל שיער חום ועיניים ירוקות התיישב ליד קורט. קורט הנהן אליו. הוא היה נחמד מדי, לכולם, שהיה ללוק תמיד קשה לעכל את היותו מתנקש.
"אני עושה את זה בשביל האוכל שלי." קורט סיפר לו פעם, באחד הלילות האלה שם החליטו להתגנב לקומת המחסן. הכניסה לשם הייתה אסורה, ונעולה, אבל לקורט היו את השיטות שלו להיכנס למקומות אסורים.
"על כדור הארץ, באמת הייתי גנב." הוא היה מתרברב. היה לו מבטא סקוטי, ולוק שהגיע מאמריקה ידע שלולא החללית הזאת הוא לעולם לא היה פוגש את החבר הכי טוב שלו.

"לוק," קורט העיר את לוק מחלומותיו.
"מה?" לוק שאל.
"זה סת'. הוא מתנקש חדש." אמר קורט. לוק הסתכל על הנער, סת', בעיניים בוחנות.
"אפשר לסמוך עליו." לחש קורט.
"איך אתה יודע?" שאל לוק. סת' לא התייחס אליהם. או שהוא לא שמע אותם, או שהוא בחר להתעלם ולהתעסק בלזנייה שהייתה מונחת מולו.
"תסמוך עליי." חייך קורט. לוק חייך חזרה, אבל משהו הרגיש לא בסדר. קורט לא היה בן אדם שבוטח בקלות באנשים, לקח לו זמן לבטוח בלוק. ועכשיו מגיע הנער החדש הזה, סת', וקורט בטוח שהוא בסדר גמור.
"היי, רוצים אחר כך להתגנב למחסן?" שאל לוק את השניים. קורט הניח את מה שנשאר מהכריך שלו.
"האמת, סת' ואני צריכים לעבוד. אתה יודע, התנקשויות." הוא אמר, לא מסתכל על לוק. לוק ידע שהוא משקר. הוא תמיד בהה לכיוון אחר כשהוא שיקר, העיקר לא להסתכל ללוק בעיניים.
"בסדר." לוק אמר. הוא קם והתרחק מהשולחן, עד שנבלע בין הילדים. הוא עשה עיקוף והסתכל על קורט וסת' קמים מהשולחן והולכים עם המגשים שלהם. לוק עקב אחריהם ממרחק בטוח. הם הניחו את המגשים שלהם על המכשיר שמנקה, והלכו משם במהירות. הוא כמעט איבד אותם לכמה רגעים, ואז זיהה את השיער השחור כחלל שאפף אותם, השיער של קורט. לוק נדחק בין כמה ילדים כדי להתקרב יותר לשניים שהלכו והתקרבו למעלית. המעליות היו מספיק גדולות כדי לדחוף בתוכן עשרה ילדים. כאשר לוק ראה את קורט וסת' נכנסים למעלית, הוא נדחק לצידה השני של המעלית, רחוק מהם ככול שיכול, אך עדיין שומר עליהם בטווח ראייה. לוק היה יחסית גבוה, והוא נאלץ להתכופף כדי לא למשוך את תשומת ליבם של השניים.
המעלית עצרה בקומת המסחר, וחלק מהנערים יצאו. קורט וסת' נשארו. לוק נשאר גם. המעלית ירדה קומה נוספת, לקומת המגורים, ולוק ראה את השניים יוצאים ומתחילים ללכת. לוק עקב אחריהם. בפעם הראשונה, לוק שמח שהיו הרבה נערים על החללית. הם היוו מקור מסתור מצוין לאדם המנסה לעקוב אחרי אדם אחר.
קורט חלף על פני החדר שלו יחד עם סת'. לוק התחיל לחשוד. הם כנראה מתכוונים לעשות משהו מאוד סודי. לקורט היו שלושה שותפים לחדר, ואם קורט לא נכנס אליו סימן שהוא וסת' מתכננים להיות לגמרי לבד.
הם המשיכו ללכת, עד שפנו בפנייה לסמטה חשוכה, שבה היו החדרים של העניים ביותר על הספינה, אלה שגורשו ממגוריהם או לחלופין, אלה שברחו. ושם גם הייתה הדרך הסודית למחסן. לוק התחיל להרגיש כעס. הוא הרי רצה ללכת עם קורט למחסן, וקורט אמר לו לא. ועכשיו הוא לוקח את הנער הזה, שהוא בקושי מכיר, למחסן?
לוק הגביר את קצב ההליכה שלו. בסמטה הזאת לא היו הרבה אנשים, ולוק נעזר בעיקר בצללים שאפפו את המקום, וניסה לשמור על כמה שיותר שקט. כשהם הגיעו לסוף הסמטה, קורט פתח את חתיכת הקיר הרופפת. חלל שחור לחלוטין נפער, וקורט דחק בסת' להיכנס. קורט נכנס אחריו, וסגר את הפתח בזמן שלוק התחבא מאחוריי מאוורר גדול. לוק חיכה כמה רגעים, ואז ניגש אל הקיר והוציא ממנו את החתיכה בשקט. הוא נכנס וסגר אחריו את הקיר, והתחיל לזחול על שש. לא הייתה אפשרות ללכת לאיבוד, אפילו שהיה חשוך לחלוטין. החלל הזה שנכנסו אליו היה מאין תעלת איוורור שהובילה מהקומה השנייה לקומת המחסן. היא הייתה תלולה יחסית, אבל אם ידעת על התעלה, ידעת שבצד אחד שלה היו שלבים של סולם, שהיית צריך להיאחז בהם כדי לרדת למטה בלי להדרדר. לוק יכול היה לשמוע את קולותיהם של סת' וקורט במעומעם. הם היו רחוקים מדי, וההד בתוך התעלה הפך כל קול לבלאגן של צלילים.
אחרי ירידה של בערך רבע שעה, לוק מצא את עצמו למטה. קולותיהם של קורט וסת' נשמעו לא רחוקים ממנו. ואז הם השתתקו. לוק עצר במקום, בטוח שהם עלו עליו. ואז האור בכל החלל הענק של המחסן נדלק, וחשף אלפי מדפים שביניהם היו יצירות אומנות, ספרים ודברים אחרים שהאנושות רצתה לשמר. לוק ראה את הצל של אחד מהנערים והתקדם לכיוונו. הוא הלך בשקט, נצמד למדפים העמוסים. כשהוא הציץ מאחורי המדף, הוא כמעט נפל אחורה מבהלה. קורט עמד שם, צמוד לסת', פניהם קרובות אחד לשני ואפיהם מתחככים. השפתיים שלהם נצמדו אחד לשני. לוק הבין למה קורט סמך על סת'. הוא היה מאוהב.