בתוך האינסוף (משחק כתיבה)- פרק רביעי: קורט

קורט לא הבין על מה כולם מתלוננים. החיים על אקסודוס היו גן עדן. שם, בסקוטלנד, גלאזגו, הוא היה חבר בכנופיה. הוא לא רצה לעשות את זה, בדיוק כמו שהוא לא רצה להיות מתנקש. אבל החיים היו קשים והיה צריך לעשות מה שהיה צריך לעשות בשביל לשרוד. חוץ מזה, הפגיעות שלו באנשים אף פעם לא היו קטלניות. כן, ירד דם. כן, היה כואב. אבל קורט ידע שזה לא יהרוג אף אחד, וזה עזר לישון יותר טוב בלילה. הוא דיווח לסאמר שהמשימה בוצעה, שהנקמה הושגה. נקמה לא חייבת להיות מוות. היא יכולה להיות אזהרה.

קורט וסת' עמדו צמודים אחד לשני במחסן, בין ציור של רמברנדט לציור של פיקאסו.
"למה רצית להיות מתנקש?" קורט שאל.
"ראיתי אותך. ראיתי אותך והרגשתי שאני חייב להיות לידך." סת' ענה. קורט נישק אותו. באותו רגע נשמע קול של התנגשות, וכמה חפצים נפלו מהמדפים הרחוקים יותר מהם.
"יש כאן מישהו." לחש קורט.
"רוץ." השיב סת'. קורט כיבה את האור והם רצו בחשיכה המוחלטת. הם הגיעו לקיר וקורט גישש אחרי הפתח שדרכו הם יצאו. מישהו הדליק את האור. קורט הסתובב והלב שלו כמעט צנח לתחתונים. מולו עמדה סאמר, וכמה צעדים מאחוריה עמד לוק.
"מה אתם עושים כאן?" קורט שאל.
"מה אתם עושים כאן?" סאמר החזירה.
"מתמזמזים." לוק ענה, וקורט יכול היה להישבע שהוא נשמע כועס.
"קורט?" סת' פנה אליו. קורט הסתכל עליו.
"מצאתי את היציאה." סת' השיב. קורט בהה בו במבט שואל.
"אז אפשר לצאת מהמקום הזה כי אני די בטוח שמביך יותר זה לא יהיה." סת' המשיך. קורט נענע בראשו והסתכל לכיוון של סאמר ולוק.
"אני לא חושב שמישהו נמצא כאן במקרה." הוא פנה אל החבורה.
"ואם הסוד של סת' ושלי התגלה, אני חושב שמן הראוי שגם שלכם יתגלו."

קורט היה המום מהסיפור של סאמר.
"היא בטח רודפת אחריי עכשיו. הייתם צריכים לראות אותה, חדורת מוטיבציה להרוג אותי. והבעיה הכי גדולה- אני לא יכולה להאשים אותה." אמרה סאמר. היא הצליחה לברוח מחוץ לחדר שלה, סופגת שריטה עמוקה מהסכין. היא ברחה לכאן מדרך סודית אחרת, והסתתרה. כשקורט הדליק את האור היא הייתה בטוחה שניה מצאה אותה, והיא התחילה לרוץ בתוך מבוך היצירות. היא נתקעה באחד המדפים וזה מה שיצר את הרעש. לוק ראה אותה מרחוק, וזיהה אותה. לא היה מי שלא זיהה את סאמר האריסון, אם המתנקשים. לוק גם ידע שהיא המעסיקה של קורט, ועכשיו גם של סת'. הוא הלך אליה, וראה את קורט וסת' רצים שנייה לפני שנכבה האור. ואז סאמר הדליקה את האור והחלה לדלוק אחריהם.
"את לא יכולה להתחבא כאן לעד." אמר סת'. מבטה של סאמר היה נעוץ ברצפה.
"אם תעזרו לי, אני אוכל." היא אמרה.
"את רוצה להגיד לי שבאמת הרגתי את הנער ההוא?" קורט שאל. סאמר הסתכלה עליו במבט מבולבל.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה. קורט בלע רוק.
"אני מניח שזה לא זמן טוב לומר את זה, אבל מעולם לא באמת הרגתי את האנשים ששלחת אותי אליהם. רק… פצעתי אותם." הסביר קורט. סאמר נעצה בו מבט.
"אתה צוחק, נכון? אתה רוצה להגיד לי שכול הזמן הזה הפושעים ששלחתי אותך אליהם עדיין פועלים וממשיכים לבצע פשעים נוראיים?!" היא צעקה, וקולה הדהד בכול המחסן.
"הרג זה לא הפיתרון, סאמר. אלימות רק מובילה לעוד אלימות." קורט השיב.
"אמר מי שבחר להיות מתנקש." לוק סינן. קורט נעץ בו מבט.
"מה אתה רוצה ממני? לא לכולם היו הורים עשירים שקנו לך חתיכות כסף נוספות! אין לי הורים, לוק, אני חייתי עם אח שלי- פושע מבוקש- כל חיי. אני עושה מה שצריך כדי לשרוד. משיגים כסף בהתנקשויות." כעס קורט.
"אין לך זכות להטיף לסאמר כשאתה בעצמך נוהג באלימות." החזיר לוק.
"חשבתי שאתה חבר שלי. חשבתי שאתה מבין אותי." קורט היה שבור. לוק השפיל מבט.
"אני לא מבין איך אתה חי עם עצמך." הוא אמר חלושות. קורט הרגיש דמעות עולות בעיניו ומיהר להעיפן.
"איך אתה חי עם עצמך, כשאתה בא אליי ומתלונן על הבעיות הכול כך נוראיות שלך. 'אני לא רוצה לקנות מתנות אבל יש לי כסף, מה אני אמור לעשות?'" קורט עשה חיקוי גרוע של הקול של לוק. לוק לא הגיב.
"אני שונא את החיים שלי בדיוק כמו שאתה שונא אותם." הוא אמר. שקט השתרר.
ריח שרוף הגיע לאפו של קורט.
"אתם מריחים את זה?" הוא שאל. השאר לא ענו אבל העובדה שהם נראו מבוהלים הבהירה שהם כן. בזווית העין של קורט היה ניצוץ כתום ומאיים.
"אש!" סת' צרח וכולם רצו לכיוון היציאה הסודית של קורט. הם נכנסו אחד אחד, לוק מוודא שכולם נכנסים לפניו. קורט שנא שהוא עשה מעצמו גיבור גדול, אבל הוא היה חייב להודות שהוא לא היה מוכן להישאר שם במקומו. הם התחילו לטפס במעלה התעלה כשהם שמעו צרחה שמגיעה מלמטה.
"תעלו, אני כבר מגיע." הוא אמר, וירד למטה. קורט, שהיה מעליו, לא היה מוכן להשאיר אותו לבד בשריפה.
"חכה!" הוא קרא וירד מיד אחריו.
"הצילו!" הצרחה הייתה קורעת לב. לוק וקורט רצו בין הלהבות, מגיעים לנערה צעירה בעלת עור שחום ושיער שחור מתולתל. היא בכתה, והעיניים הירוקות שלה נצצו בגלל הלהבות שהשתקפו בדמעותיה העגולות. היא עמדה במרכז עיגול להבות שהלך וסגר עליה.
"אני נכנס." אמר קורט.
"אתה משוגע?" לוק צעק לו. האש סביבם עכלה את כול היצירות. כאב לקורט לראות מיליוני שנים של אנושות יורדים לטמיון.
"אני לקחתי היום חיים של אדם אחד. אני לא אעמוד בצד ואתן למשהו לקחת חיים של אדם נוסף." קורט הסתכל בלהבות, כרואה את המוות. אבל הוא לא פחד. הוא רץ בהן, עורו צורח בכאב, בגדיו עולים באש. הוא תפס את הנערה הצעירה, שגילה לא עלה על שתיים עשרה, הרים אותה בידיו ויצא שוב דרך האש. כול הגוף שלו התעוות בכאב, והוא נפל על הברכיים. הילדה שבידיו השתעלה ולוק לקח אותה וכיבה את הבגדים שלה שהחלו לעלות באש גם, בכמה תפיחות פשוטות. הוא תפח על גופו של קורט, ועל שיערו, ואז הרים את סנטרו כך שעיניהם נפגשו.
"אתה אידיוט." לוק אמר לו. קורט הנהן.
"בוא. צריך לטפל בך." לוק המשיך, ועזר לקורט לקום.