בני אלמוות- פרק שני.

הנער הביט בי, עיניו השחורות מקרינות שובבות. הוא חייך לעברי, חיוך קטן עלה על פניי. הוא התקרב אלי, התיישב מולי. "את כזו יפה." מלמל.
"תודה," עניתי בחיוך "איך קוראים לך?" שאל בעודו מלטף את זרועי, צמרמורת מוזרה עברה בה. "קרוליין, ולך?" שאלתי זזה באי נוחות. "דיאבלו, קרוב של ראיין." מלמל. "איך זה שהוא לא סיפר לי עלייך?" שאלתי מזיזה את ידי ממנו. "מפתיע." אמר מעביר את ידו בשערו.
עיניו נהפכו לבוהקות יותר, לשחור מבריק. "השמש שוקעת די מוקדם," סיננתי לעברו מנסה לחמם את שתי ידי. "הנה." אמר והגיש לי את המעיל שלו, הוא הניח אותם על כתפיי וחייך אלי. חושך מוחלט שרר ביער. הוא קם וחיוך ממזרי עלה על פניו. הבטתי בו כלא מבינה. הרגשתי כוח משונה אשר מנסה להשתלט על ליבי. "קרוליין!" נשמעה צעקה מאחורי, ראיין וויקטוריה הופיעו. לא יכולתי לסובב את ראשי, הכוח הוקל קמתי מן המקום מתקרבת במהירות אל ויקטוריה, אבל שוב הכוח עצר אותי הוא מנע ממני להתקרב אליה. גופי נשמט בתוך מספר שניות על האדמה.
פקחתי את עיניי במהירות, משפשפת את עיניי שוב ושוב. נזכרת בחלום שחלמתי. קמתי מהמיטה מתקדמת במהירות אל עבר חדר האמבטיה שבחדרי, צחצחתי את שיניי ביסודיות. נכנסתי אל המקלחת, התקלחתי ועטפתי את גופי במגבת סגולה גדולה. בחרתי צמד בגדים מתאימים במהירות ולבשתי אותם, ייבשתי את שערי וסירקתי אותו. התזתי עלי מספר פעמים את הבושם האהוב עלי ומרחתי על השפתיים שלי שפתון שקוף עיטרתי את עיניי בעיפרון כחול. נעלתי את המגפיים שלי, הנחתי את תיק בית הספר על גבי ויצאתי מן החדר, ירדתי במדרגות במהירות. "קרוליין!" נשמעה קריאה מן המטבח, הסתובבתי אליו. זו הייתה אלינה, אחותי הקטנה. "מה?" שאלתי בחוסר עניין. "ההורים יצאו, האוטובוס נסע ובית הספר שלי רחוק." מלמלה בחוסר אונים. "בואי." אמרתי ויצאתי מן הבית נעלתי אותו אחרינו. "אבל תשבי מאחורה, עדיין לא הגעת לגיל המתאים." מלמלתי נכנסת אל המכונית. "אני בת שתיים עשרה!" רטנה. "את עדיין קטנה," אמרתי והחלתי לנסוע אל עבר הבית של בראד. צפרתי לו כדי שיצא, לאחר מספר שניות הוא יצא מהבית שלו ונכנס אל המכונית. "אלינה," אמר בחיוך "מה נשמע?" שאל. "בסדר." ענתה בקצרה והחזירה את האוזניות אל אוזניה. לאחר נסיעה קצרה הורדתי את אלינה ליד בית הספר שלה והמשכתי לנסוע. לאחר שלושה רמזורים ירוקים הגענו אל בית הספר. מיילין יצאה מהמכונית שלה עם ויקטוריה. "ראיין לא איתך?" בראד שאל. "הנה הוא." אמרה והצביעה על כניסת בית הספר ראיין נסע והחנה את המכונית שלו לצד המכונית שלי. התקדמתי אל הכיתה בעוד הם הולכים אחרי. "קרוליין!" שמעתי את צעקתו אחרי. "אין טעם," שמעתי את מיילין אומרת.
"קרו קשה להשגה, ייקח לו הרבה זמן עד שהוא יצליח להשיג אותה." מלמלה בייאוש. "אנחנו עוד נראה." ויקטוריה ענתה לה נכנסת אל הכיתה. התיישבתי במקום הקבוע שלי, ראיין התיישב לידי.
"למה את מתעלמת ממני?" שאל מביט בי, "לא התעלמתי," עניתי מביטה בעיניו הכחולות, הרגשתי שהן חודרות דרך גופי. "אולי תתני לי הזדמנות?" שאל מניח את ידו על ידי, זרם משונה עבר בנינו. הזזתי את ידי ממנו. "זה לא שאנחנו זוג," אמרתי והוספתי "אנחנו רק ידידים רחוקים, נוטים למכרים." והסבתי את ראשי אל הלוח. השיעורים הראשונים חלפו והגיע שעת ארוחת הצהרים. יצאתי מן הכיתה שבה אני לומדת מתמטיקה עם ראיין וניגשנו שנינו אל השולחן הקבוע שבו אנחנו בדרך כלל יושבים. "את לא רעבה?" מיילין שאלה אוכלת ברעבתנות את האוכל שהיה מונח במגש שלה. "לא," עניתי מעבירה את ידי על הבטן שלי, הרגשתי כאב מוזר שעולה למעלה אל צד שמאל, הצד של הלב. "קרוליין את בסדר?!" בראד שאל קם מהמקום שלו והתקרב אלי. "כן, אני בסדר." אמרתי מעסה את ליבי. "מה התאריך היום?" ויקטוריה שאלה "העשירי, אבל מה זה חשוב עכשיו?!" מיילין שאלה אותה מביטה בי בדאגה. "שיט." ויקטוריה מלמלה היא פתחה את תיקה במהירות מחפשת משהו בתוכו, היא הוציאה מתוכו בקבוק שבתוכו היה נוזל ורדרד סמיך. "קחי," אמרה ופתחה את הבקבוק. "מה זה?" שאלתי. "תמצית צמחים, זה יקל לך על הכאב." הרחתי את תכולת הבקבוק, ריח מתוק עלה אל אפי. לגמתי ממנו מספר לגימות והגשתי אותו לויקטוריה, הכאב נעלם. "תודה." אמרתי בחיוך מורידה את היד שלי מליבי. הצלצול המבשר על סיום ההפסקה נשמע ברקע. "אין לנו ספורט, המורה לא הגיעה." מיילין אמרה בחיוך ותפסה בידי ובידה של ויקטוריה. היא הובילה אותנו למגרש שהבנים מתאמנים בו. "איזה חתיך!" קולה של מיילין נשמע, הסבתי את ראשי אל כיוון מבטה. היא הביטה בנער עם שיער שחור ועיניים שחורות מבריקות, מבטו היה מופנה לכיוון שלנו. "אתן חושבות שהוא שמע?" שאלה בעוד לחייה החלו לאדים. "אני חושבת שהוא דווקא מסתכל עלייך קרו." מלמלה. "אתן ראיתן אותו לפני?" ויקטוריה שאלה. "לא," אני ומיילין ענינו ביחד. "בטח תלמיד חדש, הכיתה שלנו ועוד כיתה אחת מעורבבת בשיעורי הספורט של הבנים." מיילין אמרה. "את בקיעה בנושא." ויקטוריה אמרה מצחקקת. "אז…" החלתי לומר "מה אתן אומרות על סוף שבוע של בנות? ההורים שלי לא נמצאים בבית, ואלינה לא תפריע לנו."
"לי אין בעיה." מיילין אמרה. "את תבואי?" שאלתי את ויקטוריה "אם זה בסדר מבחינתך." ענתה "ברור שזה בסדר." אמרתי לה בחיוך. "ומה עם הבנים הם לא יעלבו?" מיילין שאלה. "מסיבת בנות." אמרתי מדגישה את המילה האחרונה. "יהיה כזה כיף!" מיילין צרחה. כל הבנים הביטו בה, צבע פניה הפכו לאדום בוהק.
***
השיעורים האחרונים עברו במהירות, הבטתי בבראד והוא הביט בי בייאוש. "בהצלחה." אמרתי לו בחיוך. "אני לא מסוגל לשרוד איתה עוד שעה!" רטן. "תלמד להקשיב." אמרתי בחיוך והתקדמתי אל עבר המכונית שלי. נכנסתי לתוכה ונסעתי אל עבר סופר המרקט הקרוב. לאחר נסיעה של עשר דקות נכנסתי אל תוך הסופר המרקט עם רשימת קניות מאמי וכרטיס האשראי שלה שהיה מונח בארנק שלי מהערב הקודם. לקחתי עגלה ועברתי במדפים השונים, לוקחת את הפרטים שאמי רצתה ומספר פרטים לערב הבנות. התקדמתי אל עבר מחלקת הירוקות, הסעתי את העגלה אל עבר המקום בו היו מונחים התפוחים האדומים האהובים עלי. הוצאתי מספר תפוחים והנחתי אותם בתוך שקית, הוצאתי עוד תפוח אחר מן הערמה. התפוחים החלו להתגלגל וליפול אחד אחרי השני. "לעזאזל!" רטנתי התכופפתי להרים את התפוחים. יד הופיעה על התפוח שהרמתי, הרמתי את ראשי מעט כדי לראות מי זה אותו האדם. זה היה אותו הנער מהמגרש של בית הספר. הבטתי בעיניו השחורות משהו בהן היה לי מוכר. "תודה." אמרתי לו בחיוך מסדרת את התפוח האחרון. "אין בעיה," אמר בחיוך. "אז איך אמרת שקוראים לך?" שאל. חיוך קטן עלה על פני. "קרוליין, ולך?" שאלתי "לוק." אמר בחיוך. "שם יפה." מלמלתי. "תודה." אמר בחיוך מתקרב אל עבר דוכן העגבניות. לאחר שבדקתי שלא שחכתי דבר, ניגשתי אל הקופה הקופאית העבירה את כל הפריטים שהיו בעגלה שמתי את כולם במספר שקיות. סידרתי אותם בעגלה והגשתי לקופאית את כרטיס האשראי של אמא שלי. היא נתנה לי את הקבלה ויצאתי מן הסופר. הנחתי את כל השקיות במושב האחורי והתיישבתי במושב של הנהג. לאחר רבע שעה הגעתי אל הבית, החניתי את המכונית לצד הבית ויצאתי עם השקיות אל עבר הבית. פתחתי את דלת הבית, וכמו תמיד הבית היה ריק. סידרתי את כל הפריטים שקניתי במקום שלהם ולאחר מכן התיישבתי על ספת היחיד בסלון וסרקתי בעיניי את התמונות שהיו שם. קמתי מן הספה והרמתי את התמונה שלי ושל כריס בגן לאחר מכן התמונה שלו בכיתה א' ולצד התמונה, תמונה שלי בכיתה א' איתו. החיבוק שלו מראה על אהבתו אלי. לאחר התמונה הזו הופיעו עוד המון תמונות שתיעדו את השנים שלנו. התמונה האחרונה שלנו ביחד הייתה שהוא לבוש בבגדי טייס לפני הטקס האחרון שלו.

"אמא!" רטנתי. "אני בטוחה שיש מספיק תמונות!" מלמלתי בעודי מעבירה את ידי על הפוני שלי. "עוד תמונה אחת לא תזיק." אמרה בחיוך והוסיפה "תסתדרו!" ציוותה שנינו נצמדנו אחד לשני מחייכים אל כיוון המצלמה, הפלאש האיר משאיר את שנינו מסונוורים. "תהנה." אמרתי לו בחיוך מחבקת אותו בפעם האחרונה. "אחרי הטקס הזה, אתה תוכל ללמוד את המקצוע שתמיד רצית." לחשתי. הוא נשק על שתי לחיי וצבט אותם. "נו!" רטנתי. אלינה הופיעה וחייכה אלינו היא נעמדה בין שנינו והצביעה על המצלמה "לא הצטלמתי איתכם!" אמרה וסובבה את שתינו אל המצלמה. הוא חיבק את אלינה ואת הורי ונשק שוב על לחיי ולא שכח לצבוט אותם הוא נכנס אל תוך האולם שבו התקיים הטקס. "כריס!" צעקתי, הכומתה שלו הייתה בידי. רצתי במהירות אל עבר הכניסה, אבל משהו מנע ממני מלהתקרב לאולם הוא משך אותי לאחור.
רעש חזק נשמע, מזיק לאוזניי. האולם שכריס נכנס אליו לפני מספר שניות התפוצץ מלבד עמודיו לא נשאר דבר.

מקווה שאהבתם…♥