בני אלמוות- פרק שלישי.

מוזיקה רועשת התנגנה ברחבי הבית, מרעידה את כולו. מיילין מרחה על אצבעותיה לק אדום, ויקטוריה בחנה את הבגדים שבארון שלי.
קול הפעמון נשמע מבעד למוזיקה ולפטפוטים שלהם. ירדתי במהירות במדרגות ופתחתי את דלת הבית. בראד וראיין הופיעו בקדמתה. "כן? מה אתם צריכים?" שאלתי בחוסר עניין, חוסמת את הכניסה אל הבית. "באנו אלייך." בראד אמר בחיוך. "בשביל?" "שמעו שיש מסיבה," ראיין ענה. "ערב בנות." אמרתי מדגישה את המילה האחרונה "אל תדאגי, אנחנו נסתדר." בראד אמר נכנס אל הבית. "לעזאזל." מלמלתי רצה במדרגות אל עבר הקומה השנייה, אל החדר שלי. "הבנים באו," אמרתי בייאוש. "עכשיו יהיה יותר מעניין." מיילין אמרה קמה, מיישרת את חולצתה בחיוך, היא רצה במהירות אל עבר המדרגות וירדה אל הקומה הראשונה. אני וויקטוריה הבטנו אחת בשנייה וירדנו ביחד במדרגות. מיילין חזרה מן המטבח עם כמה שקיות חטיפים ושתייה מתוקה. בראד הביט בה והיא מיד הבינה את מבטו. "את החרא שאתה שותה תשתה בבית שלך!" סיננה בכעס, אבל כעסה נעלם במהירות. חיוכה התמידי חזר לזרוח על פניה. היא הרימה את אחת הכוסות ומזגה לתוכה משקה חום לקחתי את הכוס מידה, הכוס החליקה והתפוצצה על הרצפה.
"לעזאזל." מלמלתי. הבטתי בידי חתיכת זכוכית גדולה הייתה בידי, היא החליקה והשאירה בידי חתך עמוק. אבל לאחר כמה שניות החתך נעלם.
"את בסדר?" ראיין שאל מרים מספר חתיכות זכוכית. "כן." עניתי לו עוזרת להרים את החתיכות. ויקטוריה ומיילין ניקו בעזרת מגבונים את מה שנשפך. "כדאי שנשטוף פה," ויקטוריה אמרה "אני אשטוף יותר מאוחר."
מיילין שפכה את תכולת הבקבוק שנשארה אל אחת הכוסות וסגרה אותו בעזרת הפקק. היא ריכזה את הדברים בפינת השולחן וסובבה את הבקבוק. הוא הצביע על בראד "אמת או חובה?" מיילין שאלה בחיוך "אמת." ענה בהחלטיות.
"אמת שמישהי מפה מוצאת חן בעיניך?" שאלה. "אמת." סיכם בחיוך.
בהמשך המשחק הבקבוק לא הצביע עלי, סרקתי את התמונות שהיו מונחות לצד הטלוויזיה, ולא התעמקתי במשחק.

"את בטוחה שאת זוכרת?" כריס אחי הגדול שאל אותי בעודו מסדר על השולחן את בקבוקי השתייה. "כן." מלמלתי.
"מה את זוכרת?" שאל "לא לצאת מהחדר, רק אם זה חשוב" חזרתי אחר האמרה שחזר עליה מספר פעמים בשבוע האחרון. "יופי, זו ההזדמנות האחרונה שלי להקסים אותה." אמר בחיוך. "להקסים את מי?".
"לא עניינך" ענה והוסיף "כנסי אל החדר שלך!" ציווה והוליך אותי אל חדרי. נשכבתי על המיטה והנחתי את הלפטופ מולי. התחלתי להקליד את העבודה שלי בהיסטוריה. אבל בגלל הרעש לא הצלחתי להתרכז. פתחתי את דלת חדרי, למרות שהיא חרקה ידעתי שכריס לא ישמע. סגרתי את הדלת אחרי וניגשתי אל החדר שלו, למצוא את אחד מזוגי האטמי אוזניים הטובים שלו. הוא ישן איתם בימים לאחר מסיבות, כדי שהוא לא ישמע את אמי ואת השעון המעורר מנסים להעיר אותו. לחצתי על ידית הדלת ופתחתי את הדלת. הוא ישב על המיטה נערה בעלת שיער בלונדיני צבוע ישבה עליו וטרפה את שפתיו. שניהם הביטו בי, הנערה יצאה מן החדר מביטה בי בזלזול. "זו מי שרצית להקסים?!" שאלתי והתיישבתי לידו. "כן! ואת הרסת לי את זה הרגע!" סינן בכעס. "אני רק חיפשתי אטמי אוזניים." חייכתי אליו בסלחנות. "אמרתי לך לצאת החוצה רק אם זה חשוב, לא?" שאל. "זה חשוב!" אמרתי וחייכתי אליו. הוא חייך אלי בחזרה וחיבק אותי. הוא ניגש אל המצלמה שלו וכיוון אותה לצילום אוטומטי הוא חזר לשבת לידי במהירות וחיבק אותי שוב, פלאש המצלמה הופיע מסנוור את שנינו.

ראיין נעמד מולי, הרמתי את מבטי מהתמונות והבטתי בו. הוא החזיק בידי ומשך אותי בעדינות אליו, הוא העמיד אותי צמוד אליו האפים שלנו נפגשו מבטו עולה ויורד משפתי לעיניי. הוא קירב אותי אליו ונשק על שפתי נשיקה עדינה בעוד שפתי לא זזות כלל. עיניי נשארו פקוחות. הלב שלי החל לפעום בקצב מטורף, תחושה נעימה הורגשה על שפתיי. "עבר הזמן." שמעתי את קולו של בראד מאחורי ראיין. אבל ראיין לא עזב את שפתיי. הוא עזב אותם רק כאשר ויקטוריה משכה אותו אליה. התיישבתי בחזרה במקומי וניגבתי את שפתיי בעזרת כף ידי. "אתה פשוט מטומטם!" שמעתי את ויקטוריה לוחשת לראיין, אבל הוא לא הביט בה אלא בי. "אנחנו כבר חוזרים." אמרה ומשכה אותו אל צד המדרגות. "הלכתי להביא עוד בקבוק שתייה." אמרתי וקמתי מן המקום שלי. "הבקבוקים במקרר נגמרו," מיילין אמרה מביטה בבראד. התקדמתי אל המדרגות, וכאשר עברתי ליד ראיין וויקטוריה הם השתתקו. עליתי במדרגות במהירות אל עבר החדר שההורים שלי מאחסנים בו את השתייה. הוצאתי מהחדר שני בקבוקים והתקדמתי במדרגות, אבל לא ירדתי בהם. האזנתי לשיחה של ראיין וויקטוריה, "אתה לא מבין שאתה לא יכול לנשק אותה סתם ככה?!" ויקטוריה גערה בו. "ההשפעה מן המשקה תרד ושוב היא תמות! זה מה שאתה רוצה?!" שאלה לא מצפה לתשובתו. "אני לא יכול! אני רק רואה אותה ורוצה לנשק את שפתיה הורודות, לספר לה הכל. פשוט הכל!" ראיין מלמל בכאב. "אתה חושב שלי קל לראות אותה ככה?! אני כל כך רוצה לחבק אותה חזק ולספר לה הכל. אני רוצה שהיא תדע את האמת, אבל אי אפשר לספר לה כרגע. ברגע שהיא תדע את האמת דיאבלו יגלה שהיא חייה."
***
שעת לילה מאוחרת הגיעה הבנים עזבו את הבית והבנות נשכבו לידי הסתובבתי אל צד הקיר ומיד נרדמתי.
עומדת בקרחת היער, השמש טופחת על ראשי. עורב עבר מעל ראשי.
הוא נחת על עץ לידי. מתוך העץ יצא נער. נער יפה תואר בעל עיניים שחורות אשר מקרינות שובבות. "למה את ביער הזה?" הוא שאל בחיוך ידידותי. "איבדתי פה את שרשרת הזהב שסבתא שלי נתנה לי, אם אמא שלי תגלה שהיא אבדה לי היא תקרקע אותי." אמרתי מחפשת בעיניי את השרשרת. "מתחיל להחשיך, את לא תמצאי את השרשרת בחושך." הנער אמר, הרמתי את מבטי אליו ונאנחתי. "אתה יכול לעזור לי לחפש?" שאלתי בחיוך. הוא הנהן לחיוב והחל לחפש. "זו השרשרת?" הנער שאל, הרמתי את מבטי אליו. השרשרת שקיבלתי מסבתא שלי במותה הייתה בידו. "כן." עניתי לו בחיוך מתקרבת אליו.
הוא התרומם והביט אל תוך עיניי, עיניו השחורות נהפכו לשחורות אף יותר. השפלתי את מבטי אל השרשרת וראיתי שהוא פותח את הסוגר שלה. "תסתובבי" ביקש, הסתובבתי והזזתי את שערי מאפשרת לו לענוד לי אותה. הוא הניח לי אותה על צווארי וברגע שסגר את הסוגר שלה כוח משונה השתלט לי על הלב ובתוך מספר שניות הושלכתי על הקרקע.
פקחתי את עיניי במהירות סורקת סביבי את החדר. בטנה של מיילין עלתה וירדה. הרמתי את ראשי והבטתי בויקטוריה, גם היא הביטה בי. "קרה משהו?" שאלה בלחש. "מועקה." מלמלתי. היא קמה וניגשה אל התיק שלה היא הוציאה את אותו משקה שנתנה לי לשתות בהפסקה, שאותה מועקה השתלטה על לבי. היא הגישה לי את הבקבוק. הרחתי בחשדנות את תכולת את הבקבוק נזכרת במשפט של ויקטוריה מן הערב. 'ההשפעה מן המשקה תרד ושוב היא תמות!.' שתיתי מיד את תכולת הבקבוק בלגימה אחת גדולה. וניגבתי את שפתי. "אני רואה שהיית צמאה," מלמלה בחשדנות. "תחזרי לישון." חייכתי אליה. ויקטוריה חזרה לשכב ועצמה את עיניה. הנחתי את הבקבוק על הרצפה וחזרתי גם אני לשכב על המיטה. עצמתי את עיניי בניסיון להירדם, אבל ללא הצלחה. החלום הקרין את עצמו בראשי ומנע ממני להירדם. קמתי מן המיטה והוצאתי מן הארון סווצ'ר גדול לבשתי אותו, נעלתי את הכפכפים שלי וירדתי במדרגות אל עבר כניסת הבית. יצאתי מן השער והתיישבתי על אחד מן הספסלים שקרובים לביתי. "קרוליין," שמעתי קריאה מכניסת הרחוב, הסבתי את ראשי לשם. דמות התקרבה אלי. לאחר מספר שניות פרצופו התבהר בראשי וחיוך קטן עלה על פני. "לוק." אמרתי וקמתי, הוא חייך אלי חושף שיניים לבנות חייכתי אליו בחזרה. "מה אתה עושה בשעה כזו בחוץ?" שאלתי אותו סורקת את גופו, לצדו עמד כלב כנעני. "הוא כזה חמוד!" פלטתי מפי והתכופפתי כדי ללטף אותו, הכלב בתגובה ליקק את פניי. "הוא החליט שהוא רוצה לצאת ולא אפשר לי לחזור לישון." מלמל. "ומה את עושה בשעה כזו בחוץ? שאל.
"לא הצלחתי להירדם, אז החלטתי לצאת קצת החוצה." אמרתי מלטפת את הכלב שלו. "בא לך להיכנס?" שאלתי אותו בחיוך, הוא הנהן לחיוב. פתחתי את השער והתיישבתי על נדנדת העץ. לוק קשר את הכלב שלו אל השער. "זה בסדר," החלתי לומר "ליידי תשמח לשחק איתו."
לוק קם ושחרר אותו, הכלב החל לרחרח את החצר. ליידי הופיעה מן החצר האחורית ורצה אליו. "איך קוראים לו?" שאלתי מביטה בהם משחקים. "אדמונד" ענה לי בחיוך, השם נשמע לי מוכר. "שם מיוחד" עניתי לו בחיוך. "הוא קרוי על שם ממלכה עתיקה."

מקווה שאהבתם… ♥