בני אלמוות- פרק רביעי.

החלפתי את בגדי לבגדי בית פשוטים ואספתי את השיער שלי לקוקו גבוה. ניגשתי אל המקלחת והוצאתי מן הארון דלי, הנחתי אותו תחת זרם המים ושמתי בו סמרטוט. שפכתי לתוכו שמפו רצפה ולאחר שהמים עברו קצת יותר מהחצי הוצאתי את המגב מצד הארון וסחבתי את הדלי אל עבר הקומה הראשונה, הנחתי אותו בכניסת הבית. לאחר ששטפתי את שתי הקומות התיישבתי באנחה על הספה. צלצול הפעמון נשמע קמתי מן הספה בחוסר רצון וניגשתי אל הדלת. פתחתי אותה מולי עמד לוק, הוא סרק אותי ועל פניו עלה חיוך קטן. הרגשתי שלחיי נצבעות באדום עז. "אני שטפתי את הבית," הסברתי. חיוכו לא ירד מפניו "שחכתי אצלך את הקולר של אדמונד." אמר לי בעוד החיוך עדיין על פניו. "אה כן," אמרתי וניגשתי אל השידה הרמתי את הקולר ונתתי לו אותו. "אתה רוצה להישאר?" שאלתי בחיוך. "אם זה לא מפריע לך," ענה . "ממש לא, אתה יכול להישאר בסלון. אני אתקלח מהר ואני אבוא." אמרתי והכנסתי אותו אל הבית. "אל תדאג זה לא ייקח הרבה זמן." אמרתי בחיוך והרמתי את הדלי והמגב. ניגשתי אל המקלחת וסידרתי את הדברים במקומם. הלכתי אל החדר שלי והוצאתי מן הארון זוג בגדים מתאימים, לקחתי את המגבת שלי וחזרתי אל המקלחת, פשטתי את בגדי והשלכתי אותם אל סל הכביסה. הזזתי את וילון האמבטיה ונכנסתי לתוכה, נעמדתי תחת זרם המים. לאחר מקלחת קצרה יצאתי מן האמבטיה והתלבשתי במהירות. העברתי פס שחור מתחת לעיניי וחזרתי אל הסלון. לוק בחן את התמונות שהיו מונחות על הטלוויזיה. "חזרתי." אמרתי לו בחיוך והתיישבתי לידו על הספה. הוא חייך אלי. "אתה רוצה לשתות או לאכול משהו?" שאלתי. "לא זה בסדר," אמר "מי זה?" שאל והצביע על התמונה של כריס. "אח שלי, כריס." מלמלתי, הוא הביט בי וחייך אלי. חייכתי אליו בעצב. "קרה משהו?" שאל, "כלום." עניתי לו בקצרה הרמתי את מבטי אל התקרה כדי שאף דמעה לא תזלוג מעיניי. אבל זה לא עזר, דמעה זלגה והשאירה על הלחי שלי שובל חמים שלאחר מספר שניות התקרר. "את בסדר?" לוק שאל מניח את ידו על הכתף שלי. "כן, כן" עניתי לו במהירות. "קרה לו משהו?" שאל באדישות והצביע שוב על התמונה של אחי. "כן." עניתי, מקווה שלא ישאל עוד שאלות. "מה קרה לו?" הוא שאל וסובב אותי אליו בעדינות, "הוא מת," החלתי לומר "היום של… הטקס," גמגמתי "זה היה היום האחרון שלו." לוק התקרב אלי וחיבק אותי בחום, הנחתי את ראשי על חזהו בעוד דמעות רבות זולגות מעיניי משאירות על חולצתו חותם. הוא חיזק את חיבוקו ולא הרפה ממני. ידיו ליטפו את גבי והוא לחש לאוזניו מילים מרגיעות. אט, אט הוא הרפה ממני וחייך אלי בחיבה. "את רוצה ללכת לשתות משהו איפשהו?" הוא שאל, הנהנתי לחיוב. קמתי מן הספה ונעלתי במהירות את הנעליים שלי שהיו מונחות בכניסת הדלת, הרמתי את הארנק שלי מן המטבח והתקדמתי אל כניסת הדלת. "אני יוצאת." צעקתי אל אלינה שהייתה בקומה השנייה וסגרתי אחרינו את הדלת. הוא פתח את שער הבית והתקדם אל עבר המכונית שלו, הוא פתח את דלת המכונית בצד שלי ולאחר שנכנסתי הוא סגר את הדלת הקיף את המכונית והתיישב בצד הנהג. לאחר מספר דקות עלינו על הכביש המהיר, הכביש שמוביל אל חוץ העיר. הרדיו דלק וחוץ מהמוזיקה שהתנגנה ברקע שרר שקט מוחלט באוטו, השיר התחלף ולוק החל לזמזם את מנגינת השיר. הקול שלו מדהים, קול שנעים לאוזן.
תמונת זזות החלו להופיע בראשי, מקרינות אותם אחת אחרי השנייה, זיכרון מעורפל מגלגול אחר. התמונות הפסיקו להקרין בראשי כאשר לוק החנה את המכונית שלו לצד בית קפה קטן, הוא יצא מן המכונית והתקרב אל הצד שלי הוא פתח את דלת המכונית וחייך אלי. הבטתי בעיניו, עיניו נצצו. חייכתי אליו בחזרה והתקדמתי איתו אל עבר בית הקפה הקטן. התיישבנו קרוב לחלון. המלצרית הגישה לנו את התפריט והתרחקה משולחננו, עברתי על כל המשקאות ולבסוף בחרתי שוקו חם שיחמם אותי. "מה בחרת?" הוא שאל בחיוך "שוקו חם." עניתי לו והסבתי את מבטי אל החלון ים כחול נשקף, למרות מזג האוויר הקודר הים נצץ. גלים קטנים התנגשו בחול, והשאירו צדפות וחיות ים זעירות על החול הרטוב.
המראה הזה הרגיע אותי, הים שאב את הרגשות האפלים שלי והחזיר אותם אל הים. "קרו," נשמע קולו של לוק. הסבתי את מבטי אליו זו הייתה הפעם הראשונה שהוא משתמש בכינוי הזה, רגש משונה הציף את ליבי. "השוקו שלך הגיע." אמר בחיוך וקירב אלי את כוס השוקו, משהו בי דחה את הרצון לשתות. "את בסדר?" הוא שאל בדאגה "כן, כן" מלמלתי מביטה בו לוגם מן הקפה שלו. הוא נראה בסדר גמור חשבתי ולגמתי מהשוקו, טעמו היה מתוק הוא חימם את חלל הפה שלי והרגשתי אותו זורם ומחמם את שאר גופי. לוק חייך אלי, חייכתי אליו בחזרה מביטה בו נוגס בעוגה שלו. הוא הושיט את ידו כדי שהכפית תהיה קרובה אל הפה שלי, לקחתי את הכפית מידו וטעמתי את העוגה. "אז…" החל לומר בעודו מערבב את הקפה שלו "יש לך כרגע חבר?".
"לא" עניתי ולגמתי מהשוקו שלי. "כבר הרבה זמן?" שאל, "משהו כזה."
"ולך, יש חברה?" שאלתי, הוא הניד בראשו לשלילה. "זה סיפור מסובך." ענה "ואם תספר לי, תצטרך להרוג אותי?" שאלתי בילדותיות הוא חייך אלי "לצערי" אמר בעצב. "לצערך?" שאלתי, בעוד חיוך קטן עולה על פני "כן." ענה בחיוך גדול. "אני שמחה." מלמלתי ולגמתי מן השוקו.
***
"בוקר טוב!" נשמעה צעקה, פקחתי את עיניי במהירות אילנה עמדה מולי על המיטה. "איזה מרץ יש לך," סיננתי לה בעייפות. "נו. קומי!" צעקה ומשכה ממני את השמיכה "מה את עושה?!" שאלתי ומשכתי ממנה את השמיכה, סידרתי את השמיכה מעלי. אלינה הורידה את השמיכה מראשי "קומי, אמא יצאה וביקשה ממני שאני יעיר אותך והיא דורשת ממך לקחת אותי לבית ספר" אמרה בחיוך גדול. "דורשת?" שאלתי מפהקת "כן, דורשת. תתארגני אני לא רוצה לאחר" ציוותה. "תראו אותה," אמרתי בחיוך גדול וקמתי מן המיטה התקרבתי אל אלינה והשכבתי אותה על המיטה, היא הביטה בי מופתעת. החלתי לדגדג אותה. "די, אני לא נושמת." אמרה לי בחיוך התיישבתי לידה וחייכתי אליה. סרקתי אותה והבטתי בפיג'מה שלה. "ואני צריכה להתארגן?" שאלתי והצבעתי עליה "לכי להתלבש." הוספתי בחיוך והתקדמתי אל חדר האמבטיה שלי. צחצחתי את שיניי במהירות ושטפתי את פניי. עיטרתי את העיניים שלי בפס ירוק בהיר וצבעתי את הריסים שלי בשחור, העברתי על שפתי שפתון שקוף. פיזרתי את שערי מן הקוקו וסירקתי אותו. חזרתי אל החדר ולבשתי זוג בגדים מתאימים, נעלתי את המגפיים השחורות שלי וסידרתי על צווארי צעיף שחור. הנחתי את תיק בית הספר על גבי, שמתי את הפלאפון שלי בכיס הקדמי של הג'ינס ולקחתי את המפתחות שלי מן השולחן. "אלינה אני יוצאת!" צעקתי לכיוון חדרה "אני באה!" היא צעקה ויצאה מן החדר שלה קושרת שרוכים. היא ירדה במהירות במדרגות, ירדתי אחריה היא ניגשה אל המטבח וחזרה עם תפוח. "ממתי את אוכלת פירות?" שאלתי "הוא קרא לי, קחי אותי אלינה קחי אותי…" אמרה בחיוך ויצאה מן הבית נעלתי אחרינו את הבית והתקדמנו אל המכונית שלי. פתחתי אותה בעזרת שלט, התיישבתי במושב הנהג והשלכתי לאחור את התיק שלי. אלינה סידרה את האוזניות שלה, התנעתי את המכונית ולאחר מספר שניות עליתי על הכביש שמוביל אל הבית של בראד.
הוא חיכה מחוץ לביתו, הוא נכנס אל המכונית וחייך אלי. "מה נשמע אלינה?" הוא שאל והסתובב אליה. "בסדר." היא ענתה לו בקצרה אבל בחיוך גדול. "יש לך כבר חבר?" הוא שאל "לא, אבל גם אם יהיה לי אתה לא תדע." אמרה לו וחזרה לשמוע מוזיקה "אווצ' " מלמל והביט בי. "היא דומה לך שתי טיפות מים" מלמל.
"היא אחותי או לא?" שאלתי-אמרתי בחיוך גדול. "בנות…" מלמל לעצמו והניח בתוך הפה שלו מסטיק מנטה. "תודה." אמרתי לו בחיוך והגשתי לו את ידי, הוא הניח שם מסטיק בעטיפה פתחתי אותו במהירות ושמתי אותו בתוך הפה שלי. לאחר מספר דקות הגענו אל בית הספר של אלינה "ביי." אמרתי לה בחיוך, היא שלחה לי נשיקה ונכנסה אל בית הספר שלה. המשכנו לנסוע ואחרי מספר דקות הגענו אל בית הספר שלנו, החניתי את המכונית שלי במקום הקבוע שלה ויצאתי מן המכונית, פתחתי את הדלת האחורית ולקחתי את התיק שלי. "קרוליין," נשמע קולו של לוק מאחורי. "לוק," אמרתי בחיוך ושמתי את התיק על גבי. הוא חייך אלי והביט בעיניי. צבע כחול התגלה מאחורי השחור. "אתה שם עדשות?" שאלתי אותו בלחש, הוא הנהן לחיוב. "אבל יש לך עיניים כחולות!" צעקתי "אתה חייב להראות לי אותם." סיכמתי בחיוך והתקדמתי אל שער בית הספר.
***
"קרוליין!" נשמעה צעקה מאחורי "לאן את הולכת?" מיילין שאלה בחיוך. " למגרש של הבנים, אין לי כוח לשיעור ספורט" עניתי לה. "הלוואי עלי," מלמלה בכעס "הייתי באה איתך. אבל אני חייבת לשפר את הציון שלי בריצה," מלמלה ועיקמה את פרצופה. "לא נורא," אמרתי "יש לך את ויקטוריה, ועוד בנות שאת ממש אוהבת." הוספתי בחיוך. "אבל אותך אני הכי אוהבת!" וקפצה עלי בחיבוק, "אני יודעת." אמרתי וחיבקתי אותה. "תחזרי למגרש יש לך מבחן לעבור אותו." אמרתי וקרצתי לה. התקדמתי בצעדים מהירים אל המגרש של הבנים. התיישבתי בשורה השנייה שקרובה אל המגרש והבטתי בבנים משחקים. הם שיחקו פוטבול- קבוצה אחת עם חולצות וקבוצה אחת בלי. סרקתי את הבנים לוק היה בין הבנים עם החולצות המשכתי לסרוק את הבנים ראיין היה בלי חולצה, סרקתי את גופו שרירים עיטרו את ידיו הבטתי בו מהופנטת. הוא הביט בי, חיוך גדול עלה על פניו. השפלתי את מבטי. הוצאתי מראה קטנה מן התיק שלי, על פניי עלה סומק. חייכתי לעצמי. צעקה נשמעה ברקע, הרמתי את ראשי. צעקה נפלטה מפי. בלי לחשוב יותר מידי ירדתי במהירות אל המגרש וניגשתי אל לוק. ידו הייתה פצועה וירד ממנה דם רב. "אתה בסדר?" שאלתי אותו את השאלה הראשונה שעלתה בראשי "אני חושב," הוא מלמל. "אתה צריך ללכת לאחות." אמרתי בייאוש ועזרתי לו לקום, מבטי קנאה הופנו אליו. ראיין הביט בי, מבטו סרק אותי רק מן המבט אפשר היה להבין שהוא מאוכזב, אבל מאוכזב ממה? באיטיות אני ולוק הגענו אל האחות, הושבתי אותו על המיטה והאחות הביטה בידו בדאגה. בלי שאלות מיותרות היא שלפה מהמגירה חומר חיטוי וצמר גפן, היא טבלה את צמר הגפן בחומר החיטוי וניקתה את הדם של לוק. לאחר מכן היא חבשה את ידו, היא הרימה את מבטה אלי "כדי שהוא יישאר לנוח קצת." אמרה "ואת החברה שלו יכולה להישאר, אני ייתן לך אחר כך אישור." אמרה בחיוך והתרחקה מאתנו אל השולחן שלה. "אתה בסדר?" שאלתי בדאגה "יותר טוב ממקודם." אמר בחיוך "אבל איך זה קרה?" שאלתי. "ראיין," החל לומר "מה איתו?" שאלתי בחוסר סבלנות "אם תתני לי להסביר את תביני," אמר "הוא העיף אותי." סיכם "למה?" שאלתי "את צריכה לדעת." הוא מלמל. "מה?". "את צריכה לדעת," הוא מלמל לעצמו שוב. "אני לא מבינה אותך." אמרתי לו והתקרבתי אליו. "את צריכה לדעת," חזר שוב "מה אני צריכה לדעת?" שאלתי. הוא לא ענה, הוא התקרב אלי והביט בעיניי שפתיו רפרפו על שפתיי.
התרחקתי ממנו אבל המשכתי להביט בעיניו, הכחול-שחור הזה היה מדהים. "אני מצטער" מלמל. "לא זה בסדר, פשוט נשכח מזה. זה כרגע לא מתאים לי. ואני בטוחה שגם לך." אמרתי לו בחיוך, הוא חייך אלי בעצב. סובבתי את ראשי אל הדלת ראיין עמד שם, הוא הביט בי באכזבה ונעלם.

מקווה שאהבתם… ♥