בני אלמוות- פרק חמישי.

"Y פחות Y שתיים חלקי X פחות X שתיים שווה A ואז אחר כך מוצאים את ה- B" לוק אמר לי בחיוך. "אי אפשר לקצר את הדרך?" שאלתי מכרסמת את קצה העט שלי. "לא, את צריכה לדעת את החומר הזה. למדת אותו בכיתה ח'-ט' ".
"ואתה באמת חושב שהקשבתי?" שאלתי מצחקקת. הוא הביט בי ונאנח. "אני לא מבינה," החלתי לומר אבל עיניו הסיחו את דעתי. "מה את לא מבינה?" שאל. "אתה הבטחת לי משהו!" אמרתי והתיישרתי בכיסא "מה?" הוא שאל והביט בי כלא מבין, "העיניים שלך, השחור הזה לא אמתי. אתה הבטחת שתראה לי את העיניים האמתיות שלך." אמרתי בחיוך. "מתי?", "אני צריכה לזכור?" שאלתי וקירבתי את האצבע שלי אל העין שלו, אבל הוא סגר את העין שלו. "נו תראה לי!" צעקתי בקול ילדותי. "אי אפשר איתך," אמר ונאנח. הוא קם מן הכיסא והתקדם אל המראה שלי, הוא קירב את ידו אל העין שלו והוציא את שתי העדשות שלו. הוא הסתובב אלי "מרוצה?" שאל מתקרב אל השולחן שלי "כן!" אמרתי לו בחיוך, הוא התיישב על הכיסא. הבטתי בעיניו מהופנטת גם בלי העדשות עיניו היו בצבע כחול שחור מיוחד. "עם או בלי יש לך את אותו הצבע." הרהרתי "למה אתה שם עדשות?", הוא הביט בי וחייך "אם תספר לי אתה תצטרך להרוג אותי?" שאלתי ועיקמתי את האף שלי, הוא הנהן לחיוב. "אי אפשר איתך!" צעקתי עליו, "גם איתך אי אפשר!" הוא צעק בעוד חיוך גדול עולה על פניו.
***
"זה לא מקובל עלי!" קולו של בראד נשמע מכניסת החדר. "מה לא מקובל עליך?" שאלתי יוצאת מן חדר המקלחת עם מברשת שיניים. חזרתי אל המקלחת ושטפתי את הפה שלי, בראד התיישב על דופן האמבטיה. "זה לא מקובל עלי!" חזר "מה?" שאלתי בעודי מעטרת פס כחול מתחת לעיניי "את מעדיפה את לוק במקומי " מלמל בעלבון. "אני?!" צעקתי משאירה קו שחור של מסקרה מעל הריס שלי. "תראה מה עשית!" צעקתי וניקיתי את הפס השחור. העברתי על שפתיי שפתון שקוף והתיישבתי ליד בראד על דופן האמבטיה. "ברור שאני אוהבת אותך הכי בעולם!" צעקתי וחיבקתי אותו, "זה לא נראה ככה." מלמל "המצב רוח שלך בשמיים". "אסור לי להיות מאושרת?" שאלתי לא מבינה "את לא מאושרת סתם," אמר מדגיש את המילה האחרונה "אני לא מאוהבת." עניתי ונעמדתי מול המראה, מסדרת את שערי. "תגיד…" החלתי לומר אבל בראד קטע אותי "את משנה נושא!" הוא אמר. "אני רק רציתי לשאול אותך משהו!" סיננתי בכעס "את מעצבנת אותי." מלמל בעצבים. "מה יש לך?!" צעקתי. "הרבה…הרבה." מלמל ויצא מחדר המקלחת. התיישבתי על דופן האמבטיה והבטתי במראה. אלינה הופיעה וחייכה אלי "הכל בסדר?" שאלה והתיישבה לידי "כן בטח." חייכתי אליה. "בראד יצא מפה בעצבים," מלמלה "עזבי אותו, עובר עליו יום רע." והתקדמתי אל החדר לקחתי את התיק שלי ושמתי אותו על גבי. "את באה?" קראתי לאלינה, היא יצאה מהמקלחת והתקדמה איתי במהירות אל עבר יציאת הבית. נעלתי אחרינו וניגשנו אל המכונית, פתחתי אותה והתיישבתי במושב הנהג, השלכתי את התיק שלי לאחור. והתנעתי את המכונית. אלינה לא שמעה שירים, היא הביטה בי. "הכל בסדר?" שאלה. "כן הכל בסדר." אמרתי לה בחיוך. "אני יודעת למה בראד עזב ככה," מלמלה ולא חכתה לתשובה שלי "הוא דואג לך.", "מה יש לו לדאוג לי?" שאלתי בחוסר עניין. "הכל בסדר, ואני בטוחה שאני יכולה לשמור על עצמי." אמרתי ועצרתי את המכונית. "בגילך העניינים של כריס לא עניינו אותי, אז אני בטוחה שהעניינים שלי לא צריכים לעניין אותך." סיכמתי בקצרה, אלינה לא ענתה היא יצאה מהמכונית בטריקת דלת. נאנחתי והמשכתי לנסוע. לאחר פקק קצר הגעתי אל בית הספר, החניתי את המכונית במקום הקבוע שלה והוצאתי את התיק שלי מהמושב האחורי. נעלתי את המכונית. התקדמתי אל הכיתה שלי ופתחתי את הדלת, הכיתה הביטה בי. המורה הרימה את מבטה מהספר והרימה גבה "יש משימה על הלוח." אמרה וחזרה לקרוא בספר. ניגשתי אל המקום שלי וחלפתי ליד השולחן של בראד ומיילין, מיילין חייכה אלי ובראד הביט בי באכזבה. התיישבתי ליד ראיין, הוא הרים את ראשו מן המחברת וחייך אלי חייכתי אליו בחזרה. הוצאתי מחברת מהתיק שלי והחלתי לעשות את המשימה במהירות. השעות הראשונות חלפו, הפסקת הבוקר חלפה, חלפו עוד מספר שיעורים והפסקת הצהרים הגיעה. התקדמתי אל דלת הכיתה "קרוליין!" שמעתי צעקה מאחורי, סובבתי את ראשי מיילין קראה לי וניגשה אלי "לאן את הולכת?" היא שאלה בחיוך "אל לוק, את צריכה אותי?" שאלתי "לא זה בסדר." היא אמרה והלכה אל ויקטוריה.
לוק ישב במקום הקבוע שלו וחייך אלי. "היי," אמרתי לו בחיוך ונשקתי לו על הלחי, התיישבתי על הדשא לידו ונשענתי על העץ. לוק הגיש לי קופסה שבה נמצאת ארוחת הצהרים שלי "תודה" אמרתי לו בחיוך. פתחתי את הקופסה והוצאתי את הסלט שהיה בתוכה "אני לא מבין איך זה משביע אותך," מלמל "אל תדאג לי." אמרתי לו בחיוך. הוא חייך ונגס בהמבורגר שלו. "תגיד, איך זה שעדיין לא מצאת פה חברים?" שאלתי אותו "זה שאת לא מכירה אותם זה לא אומר שלא מצאתי," אמר. "לא התכוונתי לפגוע בך." מלמלתי והשפלתי את ראשי אל הסלט הייתי בטוחה שלחיי נצבעו באדום. "לא זה בסדר," הוא אמר בחיוך, "אני מסתדר דווקא די טוב עם פול והחבורה שלו." אמר לי בחיוך. "פול דווקא?" שאלתי נחנקת. "למה?" שאל לא מבין. "סיפור ארוך." אמרתי לוגמת מהקולה שלי. "סיפור שאם תספרי לי תצטרכי להרוג אותי?" שאל "משהו כזה." אמרתי בחיוך.