בני אלמוות- הקדמה.

הקדמה

-1600-
"בוקר טוב, נסיכה" גלוריה אמרה מסיטה את הווילונות. "בוקר טוב גלוריה," אמרתי מתמתחת "מה שלומך הבוקר?" שאלתי בחיוך "אני בסדר." סיכמה בקצרה והוסיפה "המלך ביקש ממני לארגן אותך, הנסיך ומשפחתו צריכים להגיע בעוד מספר שעות, וזו הפגישה האחרונה לפני החתונה שלכם." יצאתי מהמיטה לבושה בכותנת, ניגשתי אל האמבט פשטתי את הכותנת שלי והתיישבתי בתוך האמבט. שלוש משרתות החלו לצחצח את גופי. גלוריה יצאה מן החדר, כנראה לחדר הארונות לבחור לי שמלה. לאחר חצי שעה של צחצוח גופי יצאתי מהאמבט עם מגבת קשורה לגובי. המשרתות הסיטו את וילונות החלון ויצאו מהחדר. גלוריה חזרה בחיוך גדול. בידיה הייתה שמלה בצבע סגול לילך. פשטתי את מגבת, גלוריה הלבישה לי את השמלה וחייכה אלי. "תשבי על הכיסא, נסיכה." אמרה, התיישבתי. גלוריה החלה לסרק את שערי, היא אספה את שערי לתסרוקת. גלוריה הוציאה מקופסה קטנה זוג עגילי פנינה ושרשרת תאומת. גלוריה ענדה לי אותם, היא הוציאה זוג נעליים חדשות מקופסה נוספת ונעלה לי אותם. "השמלה הולמת אותך," אמרה באושר "הגיע הזמן שתרדי למטה, נסיכה." הוסיפה. הבטתי במראה ,הבטתי בשמלה שלי, היא הייתה נפוחה כמו שאר השמלות שלי, אבל השמלה הזו הייתה מיוחדת.
ירדתי במדרגות המובילות לאולם האירועים באיטיות, נזהרת לא למעוד במדרגות. לאחר מספר גרמי מדרגות הגעתי אל האולם. "בוקר טוב," אמא שלי אמרה לי בחיוך "בוקר טוב קרולינה," אבא שלי אמר. הוריו של הנסיך לחצו את ידי והנסיך התקרב מחייך אלי, עיניו השחורות הבריקו. "נחמד לפגוש אותך שוב, נסיכה." אמר ונשק על ידי. התיישבתי במקום הקבוע שלי, אמי ישבה מולי וגם הוריו של הנסיך, הנסיך התיישב לידי.
הארוחה עברה באיטיות, אבי ואביו של הנסיך דיברו על האחוזות שמחוזקות בידיהם. אמי ואמו דיברו על תכשיטים. אני והנסיך שתקנו. ניגבתי את שפתיי בעזרת מפית והבטתי באבי "אני יכולה לקום מהשולחן?" שאלתי. הוא הנהן לחיוב ואמר "תערכי לנסיך סיבוב בארמון שלנו, שהוא יוכל להכיר אותו." וחזר לשיחה שלו. קמתי ממקומי והתקדמתי עם הנסיך, הראיתי לו את כל הקומות בבית חוץ מהקומה האחרונה. "מה יש בקומה האחרונה?" שאל "פרטים אישיים של המשפחה." אמרתי. "אני רוצה לצאת קצת החוצה. אתה יכול לחפות עלי?" שאלתי. "בטח, אני יעשה הכל בשביל הארוסה שלי." אמר בחיוך ונשק על ידי. "תודה," אמרתי בחיוך. "תבקש מאחד המשרתים שיעשה לך סיור נוסף בארמון." אמרתי ורצתי אל החדר שלי. הזזתי את התמונה הגדולה שלי ושל הורי התלויה על הקיר, נגלתה מולי דלת סודית. השחלתי את המפתח לחור המנעול וסובבתי אותו בעדינות, נשמע קליק קטן ופתחתי את הדלת. הרמתי את העששית שתמיד הונחה בכניסת המנהרה והתקדמתי איתה עד סופה.
לאחר מספר דקות אור יום תקף את עיניי. נשמתי את האוויר הצח וסרקתי את היער. "ריימונד, ויקטוריה?" קראתי. "אנחנו פה," אמרו ונופפו בידיהם. "התגעגעתי אליכם כל כך." אמרתי וחיבקתי את ויקטוריה, ונשקתי על שפתיו של ריימנוד. "גם אנחנו אלייך קרוליינה," אמרו בחיוך גדול. "אני כל כך שונאת את הנסיך הזה!" צעקתי והוספתי "אני מתעבת את הנסיך הזה, אתם חייבים להבריח אותי ביום החתונה שלנו." "אל תדאגי יש לנו תכנית," ויקטוריה אמרה בחיוך. 'אני רוצה להתחתן איתך לא איתו' העברתי מסר בטלפתיה לריימונד 'אני יודע' החזיר לי 'יש לנו תכנית, ואני בטוח שהיא תצליח'
"אלא אם כן יהיה מי שישבש לכם את התוכניות," נשמע קולו של דיבאלו.
משהו בלתי נראה משך אותי אל דיבאלו, הוא נישק אותי בפראות. "תעזוב אותי!" צעקתי. "אין בעיה." אמר בחיוך שטני, התרוממנו באוויר.
יד אחת של דיאבלו לא אחזה בי, הוא קירב את ידו אל ליבי. כוח משונה השתלט על ליבי, הרגשתי את ליבי מתקבץ ואת עיניי נעצמות אט אט.
***
קול פעמוני הכנסייה הדהד בראשי . צרחה מחרישה אוזניים. "לא!!!" צעקותיה של ויקטוריה נשמעו. דיאבלו עומד מעל גופתה של קרוליינה, שמלתה נספגת בדמה. דיאבלו מביט בנו, מבטו חסר רגש. "לא." ויקטוריה לחשה, רצה אליה בודקת את הדופק שלה בזרועה. דמעותיה מתערבבות עם דמה. ויקטוריה קורעת חתיכת בד מחולצה מנסה לעצור בזה את דמה של קרוליינה. "זה לא יעזור לך, הנשמה שלה עלתה השמימה." דיאבלו אמר מצחקק. הוא הביט בי, מבטו חודר אל גופי מעביר בי צמרמורת. לאחר מספר שניות הוא נעלם. "תפסיק לעמוד שם ותבוא לעזור!" ויקטוריה צעקה מלטפת את לחיה של קרוליין. "שמעת מה הוא אמר, היא מתה." מלמלתי מתקרב אל ויקטוריה. "קרוליינה מתה." ויקטוריה אחזה בי, מתרפקת. היא בכתה בקול. ליטפתי את שערה השחור ונשקתי למצחה. "אני מבטיחה לך," החלה לומר "אני אהרוג אותו." הוסיפה ממררת בבכי.