בין השאר- פרק 5
השתיקה שקיימת בחדר רועשת יותר מתמיד, אני מפסיקה לנגב את דמעותיי בידיעה שחדשות ימלאו את פניי בכל מקרה.
אני חושבת שאפילו סבתי שמעה את דופק ליבי, מעולם לא חוויתי תחושה איומה שכזו.
"מתי?" המילה הראשונה שאני מוציאה מפי לאחר כמה דקות של שקט, היא משפילה את מבטה ונושמת עמוק.
"סיפרתי לך מעל ומעבר, אנה." ובמילים אלו היא עוזבת את החדר וסוגרת אחריה את הדלת בשקט, כאילו יודעת שאני צריכה כרגע זמן לבד.
אני מתייפחת ודוחפת את ראשי לכרית, הכאב כה עצום ואין ביכולתי דרך להכיל אותו.
איך מתמודדים כעת? איך ממשיכים מכאן הלאה?
אני לא מסוגלת לזה, אני חייבת למנוע את הדבר בכל דרך אפשרית.
*****
"אנה, הכל בסדר?" היילי שאלה ואני הנהנתי במרץ, נכנסת במקומה לכיסא הנהג והיא מתיישבת לצידי באנחה.
"את מוכנה להסביר לי מה קורה? את כבר שלושה ימים נוהגת במקומי ומבקשת ממני לעדכן אותך אם הגעתי הביתה."
הו היילי.
"אני פשוט דואגת לך, זה כלכך רע?" אני שואלת בנסיון להבליג על הנושא, היא מגלגלת את עינייה ונשענת על החלון, בעודי מגבירה את עוצמת הקול כשהבטתי בשעה.
"את פשוט מוזרה, אנה." היילי מסכמת ומשלבת את ידיה, אני משתיקה אותה ומתניעה את הרכב.
"כרגע מדובר על שני פצועים באורך קל ושלושה פצועים באורך בינוני בתאונת השרשרת שקרתה בשעות הבוקר ברחוב לינקולן, נמשיך לעדכן בפרטים נוספים לגבי התאונה הקטלנית שקרתה בשל חוסר העירנות של הנהגים."
"אני לא מבינה איך אפשר להתיישב באוטו כשאתה יודע שאתה לא במצב טוב לנהיגה." היילי מתלוננת ואני מהנהנת בהסכמה, הפלאפון שלי השמיע צליל הודעה והושטתי אותו להיילי, בעודה מורידה את עוצמת הקול של החדשות.
"זה דניאל!" היילי קראה בהתרגשות וחיוך רחב הופיע על שפתיי, פניתי שמאלה לרחוב שלה וחיכיתי שתקריא לי את ההודעה.
"היי אנה, אני רק רוצה להזכיר לך שיש לנו פגישה היום בערב. תבואי עם הרבה מצב רוח ובגדים נוחים.
נשיקות, דניאל." היילי הקריאה בקול גברי ואני ציחקקתי, מסמיקה מעט ונעצרת ליד הבניין שלה.
"הוא כזה מקסים." אני לוחשת והיילי הנהנה, מקלידה מספר דברים בפלאפון שלי ואני ממהרת לנסות לקחת אותו ממנה.
"מה את עושה?!" אני צועקת כאשר היא חייכה והושיטה לי את הפלאפון, הבטתי במסך והרגשתי את עצמי נופלת לתהום.
"היילי, השתגעת?!" אני צווחת ונושכת את שפתיי, היא רק צוחקת ויוצאת מהרכב במהירות.
"נתראה מחר, אנה!" היא צועקת ורצה לבניין שלה, דפקתי את ראשי בהגה והבטתי בהודעה שהיילי שלחה לדניאל.
אוקי, אולי אפשר לתקן את המצב. אני יכולה להגיד לו שזאת הייתה היילי.
אבל זה יראה כה ילדותי, הו אלוהים. לעזאזל איתך היילי.
'הו, זה נשמע נחמד.
אני צוחק, נסיון יפה חברה של אנה.' קראתי את ההודעה שנשלחה ממנו ונשמתי לרווחה.
'מצטערת על זה, היילי משוגעת.' אני כותבת בזריזות ומניחה את הפלאפון על הכיסא שלידי.
אני מביטה במראה הצדדית שלי וכאשר אני לא רואה אף רכב אני יוצאת לכביש, מסתובבת לכיוון הרחוב שלי ומתחילה לנסוע אליו.
אני נושמת עמוק ומבינה שאין לי דרך אחרת לנסוע, הדרך הנוספת נסגרה בשל התאונה שהייתה היום בבוקר.
אני מתקדמת לרמזור המוכר ומרגישה את ידיי מתמלאות בזיעה, החלום שאני מתנגשת ברכב השחור בכביש הזה רודף אותי.
אני מגבירה את עוצמת הקול כשברקע התנגן שיר שאהוב עליי במיוחד, אני מביטה ברמזור מתחלף לירוק ולוחצת על הגז.
אני כבר רואה את ביתי מהחלון, וכשנשמע פזמון השיר קפאתי במקומי.
אני מבחינה ברכב השחור המוכר, הוא נוסע מולי, כשקו לבן מפריד בינינו. אני מאטה את המהירות שלי ומתפללת בכל ליבי שאצליח לשנות את החלום, אני מביטה בנהג שיושב במכונית כשפלאפון בידו והוא צוחק כאשר הביט במסך הפלאפון, ליבי החל לדפוק והבטתי בשול הכביש, חושבת האם לעצור.
אני סוטה לשול הדרך במהירות כאשר המכונית השחורה החלה לסטות מנתיבה, הנהג חסר הזהירות סובב את ההגה שלו בחזרה לנתיבו ונעצרתי בשול, ליבי הלם במהרה ונשימות כבדות יצאו מפי.
הנחתי את ראשי על ההגה ונשמתי לרווחה, חיוך רחב נפרש על שפתיי ועצמתי את עיניי, מרגישה את ליבי מתמלא בגאווה.
הצלחתי לשנות את הגורל שלי, הצלחתי לשרוד תאונה שהייתה אמורה להיות קטלנית ביותר.
*****
"סבתא, את לא תאמיני מה קרה עכשיו!" אני נכנסת לביתי בצהלה, נעצרת במקומי כאשר אני מביטה בה שרועה על הרצפה.
"סבתא?!" אני צועקת בפאניקה, מתיישבת על הרצפה במהירות וממהרת להרים את גבה.
"מה קרה?!" אני שואלת כאשר הבטתי בחבלה קטנה במצח שלה, היא התרוממה מהרצפה והתיישבה על הספה.
"אני כבר לא צעירה כמו פעם, אנה." היא עונה בסרקסטיות ואני מגלגלת את עיניי, קמה מהרצפה וניגשת למטבח.
"אני חושבת שכדאי שתעבירי אותי לבית אבות, אני די בודדה בבית." היא אומרת בעודי מוזגת מים לכוס פלסטיק, יוצאת מהמטבח ומושיטה לה את הכוס.
"את רוצה שאני אשאר איתך? אני אוכל לעבוד מהבית, היילי תאשר לי." אני אומרת בדאגה והיא לוגמת מהכוס, מנידה את ראשה במרץ.
"אני לא מתכוונת לשלוט על החיים שלך, אנה. את צעירה, את צריכה לצאת מהבית ולהכיר אנשים." היא ממלמלת ואני נאנחת.
"סבתא, אני אשאר איתך. את זקוקה להשגחה, מה יקרה אם תיפלי שוב?" אני מכניסה בה מעט הגיון וכשהיא מנסה לומר משהו אני קוטעת אותה.
"סבתא, אין כאן שאלה.
אני עכשיו אלך להתקשר להיילי." אני אומרת בנחישות ומוציאה את הפלאפון מכיסי, מתקדמת לחדרי ומחייגת להיילי.
*****
"מה רצית לספר לי, אנה?" סבתי שאלה כאשר נכנסה לחדרי, בעודי מורחת מעט אודם על שפתיי.
"את לא תאמיני מה קרה לי היום!" אני כה נרגשת שאני עומדת להתפוצץ, זה היה מדהים.
"הצלחתי לשנות את הגורל!" אני קוראת בהתרגשות והיא הרימה גבה, מתיישבת על מיטתי ומחכה שאסביר.
"אני כבר כמה שבועות חולמת על כך שאעשה תאונה בכביש שליד הבית, והיום הצלחתי למנוע אותה!" אני מסבירה והיא מגחכת.
"ומי אמר שהצלחת?" היא שואלת בשילוב ידיים, אני מביטה בה לא מבינה והיא נאנחה בכבדות.
"אני בטוחה שיש עוד עשרות רכבים כמו שראית בחלום של התאונה, לא כך?" שאלה ואני הנדתי את ראשי במרץ.
"חלמתי בדיוק על הרגע הזה!" אני מתנגדת בתוקף והיא מצחקקת.
"אנה, יקירה. מיום ליום אני מתפלאת לגבי חוסר הידע שלך בעניין.
לא תוכלי לשנות את החלומות שלך לעולם, הגורל שלך נקבע ביום הולדתך. הגיע הרגע שתשלימי עם העובדה הזו, ותתחילי לנצל כל יום שנשאר בחייך, כי איך שאני רואה את הדברים-את הולכת לעשות תאונה בקרוב ורק אלוהים יודע איך היא תיגמר."
אני מביטה בה בפליאה ומרגישה את העצבים מחלחלים לגופי, אני מכניסה את הפלאפון שלי לכיסי ומביטה מבט אחרון במראה.
"אני מקווה שתחזרי בך כשאחזור." אני יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת אחריי, יוצאת מביתי ומביטה ברכב של דניאל.
אני נושמת עמוק ומדביקה לעצמי חיוך, אני לא אתן לה להרוס לי את הערב.
אני נכנסת לרכבו ומריחה את הריח הנפלא שלו, הוא מחייך חיוך רחב ואני נושקת ללחי שלו.
"ציפיתי לראות אותך עם החוטיני האדום שלך, כמו שהובטח לי בהודעה היום בצהריים." הוא צוחק ואני מסמיקה במבוכה, היילי הולכת לחטוף ממני.
"לאן נוסעים?" אני שואלת על מנת להעביר נושא, הוא מתניע את רכבו בעודי חוגרת את עצמי.
"תצטרכי לחכות רבע שעה."
אוהבת מלא, מקווה שאהבתן:)
תגיבו ותדרגן♡
תגובות (0)