בין השאר- פרק 4

אני נכנסת למסעדה שהכתובת שדניאל שלח לי הובילה אותי אליה, עיניי מגששות בחיפוש אחריו וכאשר הבחנתי בו לחיי האדימו.
הוא קם מכיסאו וחייך חיוך רחב, מתקדם לכיווני בעוד שהרגשתי את בטני מתהפכת. בלעתי רוק בכבדות וחייכתי, מקווה שהוא אוהב את איך שאני נראית.

"את יפהיפייה." ובכן, הערב כבר התחיל ברגל ימין.
"תודה, גם אתה נראה טוב." אני מחזירה באותה נימה וחיוכו רק גדל, הוא הניח את ידו על המותן שלי והתקדמנו לשולחן. התיישבתי בכיסאי והוא התיישב מולי, קיוויתי בכל ליבי שהפגישה תלך כמו שצריך ולא תהיה שקטה ומיובשת.

"הזמנתי בשבילך, אני מקווה שזה בסדר." הדרך שבה הוא מדבר גורמת לי לצמרמורת, זה הגיוני שהוא כלכך מתוק?
"כמובן, אפשר לשאול מה הזמנת?" שאלתי בפלרטוט קל, הוא גיחך והניד את ראשו.
"בואי נשמור על אלמנט ההפתעה."

כשהמלצרית הגיעה עם בקבוק יין ושתי כוסות, הבנתי שיש לי עסק עם גבר רציני.
הוא מזג לי מעט יין ולאחר מכן מזג לעצמו כוס יותר מלאה, הרמתי גבה והוא ציחקק.
"אני לא רוצה שתחשבי שאני רוצה לשכר אותך, אנה." לחיי האדימו במבוכה והרמנו את הכוסות, מצמידים אותן יחד וקול נקישה נשמע.
לגמתי מהיין המתוק והנחתי את כוסי בחזרה על השולחן, דניאל ביצע את אותה הפעולה והעיניים שלנו נפגשו.

"ספר לי על עצמך." אני פותחת את השיחה והוא הנהן, מחייך ומתרווח על כיסאו.
"קוראים לי דניאל בראון, אני בן 27. אני אופטיקאי, עובד בחברת ST אם את מכירה. העבודה שלי די משעממת, אני שותה קפה ברוב היום שלי. אבל אני לא מתלונן, אני מרוויח טוב." אמר בגיחוך ואני חייכתי, מהנהנת ומביטה במלצרית שמתקדמת לשולחן שלנו עם שתי צלחות בידיה.

"בתאבון." המלצרית אמרה לאחר שהניחה את המנות על השולחן, הבטתי במנה שלי ולא יכולתי שלא להיות מופתעת.
"אתה צוחק עלי?" שאלתי ופניו הפכו לחדרתיות.
"את לא אוהבת את זה?" ייאוש נשמע בקולו ובעיקר לחץ, ציחקקתי והנדתי את ראשי.
"איך ידעת שזה האוכל המועדף עליי? אתה עוקב אחריי או משהו כזה?" שאלתי והוא נשם בהקלה, צוחק ומגלגל את עיניו.

"את לא יכולה לעשות לאנשים התקף לב שכזה, אנה." קולו עמוק וצרוד, מרטיט את כל גופי. מבטנו הרצינו והוא נשך את שפתיו, בוחן את פניי.
"כבר אמרתי שאת הבחורה הכי יפה שפגשתי?" שאל בפלרטוט והרגשתי את הנשימה שלי נחתכת בגרוני.
"כן." אני לוחשת והוא חייך, לוגם מעט מכוס היין שלו.
"את הולכת לשמוע את המשפט הזה עוד הרבה."

*****

"היית נשוי פעם?" שאלתי בהתעניינות וסובבתי את הפסטה שלי על המזלג, הוא הנהן ונאנח.
"למען האמת, אני עדיין." הודה ואני קפאתי במקומי. אין שום טבעת בידו, הוא לא הזכיר את זה אפילו פעם אחת במהלך הפגישה! מה לעזאזל?
"אנה, זה לא ככה. אנחנו פשוט בתהליכי גירושים כבר כמה שנים טובות. הכלבה לא מוכנה לשחרר." הוא מסנן ואני נשמתי לרווחה, הוא בחור טוב. אני לא רוצה לפספס את זה.

"ואת?" שאל ואני גיחכתי, מנידה את ראשי.
"מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית, בדרך כלל גברים פשוט בורחים ממני באיזשהו שלב." אני מספרת בכנות, לא מוכנה להיפגע שוב. אם הוא הולך לברוח אני מעדיפה שפשוט יגמור עם זה עכשיו.
"איך אפשר לברוח מאישה כמוך?" שאל בחיוך מקסים, לחיי האדימו בפעם המי יודע כמה היום וכחכחתי בגרוני.
"יש דברים שאתה לא יודע עליי, דניאל." לחשתי והוא הביט בי במבט שואל.

"כמו מה?" שאל בהתעניינות, אני נשכתי את שפתיי ודחפתי את המזלג לתוך פי.
"אני מניחה שתדע אם ניפגש שוב." אני אומרת לאחר שבלעתי את הפסטה הטעימה, אני עדיין לא מבינה איך הוא ידע.
"כשניפגש שוב." הוא מתקן אותי ואני מהנהנת בחיוך, הוא פשוט מתוק אמיתי.

*****

"את צוחקת? את כותבת את המדריך לחיים טובים?!" הוא שאל בהתלהבות ואני צחקתי והנהנתי, משפשפת את ידיי מהקור.
דניאל אחז בידיי המחוברות והחל לנשוף אוויר חם לתוכן, העיניים שלו מביטות בשלי ולא יכולתי שלא לנשוך את שפתיי.
"תודה." לחשתי כאשר הרגשתי חום מתפשט בגופי, ידיו עדיין אוחזות בידיי ויכולתי להרגיש את דופק ליבי עולה.

הוא הניח את ידו על הלחי שלי וחייך, מתקרב אליי באיטיות ומנשק את המצח שלי. הוא התרחק ממני והתניע את רכבו, כשחיוך רחב דבוק על שפתיי.
"תזכירי לי. ימינה, ימינה, שמאלה, ובכיכר ישר?" שאל ואני הנהנתי, הוא החל לנסוע והרגשתי את ידו מונחת על ברכי.

"היה נהדר הערב." דניאל אומר בכנות, אני הנהנתי והבטתי בו.
"אני בהחלט ארצה לראות אותך שוב." עצמות לחיו בלטו בכל מילה שהוציא מפיו, נשמתי עמוק על מנת להרגיע את התחושות שמתחוללות בי, משהו בו כלכך מסקרן אותי.
"גם אני." אני מודה והוא חייך, מביט בי לרגע ומחזיר את עיניו לכביש.

"את פנויה השבוע?"
"למה? לאן תרצה לקחת אותי?" שאלתי בהתעניינות והוא גיחך
"אני איש ההפתעות, אנה." קולו היה חלש, סקסי ומושך. אלוהים אנה, רק עכשיו הכרת את הבחור.

"ובכן, מר הפתעות, אני לא יכולה לחכות."

*****

"איך היה?" היילי צועקת והרחקתי את הפלאפון מעט מאוזני, מצחקקת ומחזירה אותו לאוזני לאחר שהצעקות שלה הפסיקו.
"היה נהדר." אני נשכבת על מיטתי בחולמנות, עוצמת את עיניי ומניחה את ידי על הלחי שלי.
"אני מרגישה כמו נערה מתבגרת שמתלהבת מזה שנישקו אותה בלחי." אני מגחכת והיא צוחקת, לא יכולתי שלא להנציח את הרגע שדניאל נישק את הלחי שלי לפני שיצאתי מרכבו.

"קבעתם להיפגש שוב?" שאלה בהתעניינות
"כן, ביום שלישי." אני משיבה והיא צווחה, גיחכתי לנוכח התגובות המוגזמות שלה, לא להאמין שהיא בת 25.
"אני לא מאמינה! הוא קבע להיפגש איתך שלושה ימים אחרי הפגישה הראשונה!" היא קוראת ואני מרימה גבה.
"וזה אומר?" שאלתי לא מבינה
"תראי, יום אחרי הפגישה הראשונה זה קריפי מידי. יומיים אחרי הפגישה הראשונה זה תלותי מידי, שלושה ימים אחרי הפגישה הראשונה זה לגמרי רוצה אותך!" היא נותנת הסבר הגיוני למדי ואני מגלגלת את עיניי.

"ומה קורה ביום הרביעי?" שאלתי בסרקסטיות.
"תזרקי אותו!"
אני פורצת בצחוק וכך גם היא, היילי כלכך מפגרת לפעמים.
לפתע דלת חדרי נפתחה וכשאני מביטה בסבתא שלי אני מנתקת את השיחה ומכחכחת בגרוני, היא מתיישבת על מיטתי והאווירה בינינו לא יכלה להיות מתוחה יותר, אני שונאת את זה.

לא ממש דיברנו מהיום שרבנו, אנחנו פשוט לא מצליחות להבין אחת את השניה.
אני יודעת שבמוקדם או במאוחר אנחנו נדבר, אבל זה מלחיץ אותי.
היא יודעת שמשהו עומד לקרות להיילי, וזה מחרפן אותי.
לפחות שתסיר ממני את הספקות, שתגיד לי אם הדבר טוב או רע. אני חיה בחוסר וודאות והדבר משגע אותי.

"איך היה?" היא פוצחת את פיה ואני מהנהנת בקצרה, אני כועסת עליה. היא צריכה להבין שמה שהיא עושה לא נכון.
"אנה, לפני שגילית את הכוח שלך, איך החיים שלך היו נראים?" שאלה לפתע ואני נאנחתי, מבינה כי היא לא תשחרר.
"הם היו.. נורמליים." אני מנסה לענות בצורה הטובה ביותר והיא מהנהנת.
"ואיך החיים שלך היו נראים אם לא היית יודעת על הכוחות שיש לך?"
"נורמליים."

"כל חיי ניסיתי לשמור על חיים נורמליים, וכך גם אמא שלך. אם אנחנו נספר אחת לשניה מה חלמנו-לעולם לא נקבל חיים נורמליים." היא מתחילה לומר אך אני קוטעת אותה בגסות.
"סבתא, בשביל חיים נורמליים היינו צריכות להיוולד נורמליות.
אבל אנחנו לא, אנחנו מיוחדות. ולכן, החיים שלנו מיוחדים.
אני לא אשב בחיבוק ידיים כשהחברה הכי טובה שלי עלולה להיות בסכנה, אני לא הולכת להתמודד עם עוד אובדן." אני אומרת בהחלטיות והיא מנידה את ראשה באנחה.

"את צריכה ללמוד לחיות, לקבל את העובדה שהכל יכול לקרות. אסור לנו להתערב, אסור לנו למנוע את הגורל שנכתב עוד לפני שנולדנו."
"אז למה לעזאזל קיבלנו את הכוחות האלו?! אני לא מאמינה בבולשיט הזה!
אני לא אוכל לחיות עם העובדה שאלוהים יודע מה יקרה להיילי ואני לא עשיתי הכל כדי למנוע את זה! איך את יכולה להיות כלכך אנוכית?!" אני צועקת והיא קמה מהמיטה, לא לפני שנאנחה.

"שוב את הולכת?! שוב את רוצה להשאיר את המצב ככה?!
אני לא מבינה איך את מסוגלת, אני הנכדה שלך! את רוצה לראות אותי נשברת שוב?! את נהנת לראות אותי סובלת?!" אני צווחת וקופאת במקומי כאשר היא קוטעת אותי בצעקה.
"לעזאזל אנה! היא תעשה תאונה ותיכנס לקומה, וכשתקום לא תזכור אף אחד!"

אלוהים.

מקווה שאהבתן! השקעתי המון בפרק הזה אז תגיבוו ותדרגווו♡♡♡
אוהבתתת