בין השאר-הקדמה+פרק 1

"אסור עלייך להתערב." קולה של אימי מתנגן בראשי מידי יום, מזכיר לי שלכל אדם נקבע גורל משלו.
"את מיוחדת, אנה.
ובגלל שאת מיוחדת, אסור לך לספר על כך לאף אחד." אימי הייתה נוהגת לומר לי בכל לילה לפני שהייתי נרדמת, מזכירה לי לשמור על פי סגור.

"את צריכה להתמודד." סבתי הייתה אומרת ברכות כאשר הייתי פורצת בבכי מר לנוכח הסיוטים שהייתי חולמת בכל לילה.
"יום יבוא, ואת תביני את המשמעות של זה." הייתה מוסיפה כאשר הייתי נרגעת.

להתמודד.
איך אפשר להתמודד? להיות חזקה מספיק?
מתי אדע מהי המשמעות? מתי אבין מדוע דווקא אני?

*****

פרק 1:

"הו אלוהים! הצילו!! פטריק, בבקשה תשאר איתי. שמישהו יעזור לי!!"

החלום הראשון שלי.
זה היה הלילה הנוראי בחיי, הייתי בת 12 בפעם הראשונה. התעוררתי בבהלה, ובכיתי כמו תינוקת.
אמא אמרה שזה סיוט, זה קורה. לכולם יש סיוטים, לא כך?
ובכן, הסיוטים שלי היו בלתי רגילים, והחלום הארור היה חוזר על עצמו, שוב ושוב.

אני חושבת שזה היה הלילה הרביעי שאימי הודתה לבסוף. לא דמיינתי מעולם שההסבר שלה יהיה כה מופרך.
אך המציאות הכתה בי, והיא הייתה כמו מכה מתחת לחגורה. ראיתי את החלום שלי מתגשם כנגד עיניי, לא יכולתי להפסיק להאשים את עצמי.

"את לא אשמה, מתוקה שלי. זה הגורל.
הגורל של כל אדם נקבע ביום הולדתו, אסור לנו להתערב."

זו הפעם הראשונה שלמדתי את החוק הראשון-אסור להתערב.
אם כך, למה הכוח שבי קיים? מדוע נולדתי כזו אם אין ביכולתי להתערב?

בשנה שלאחר מכן, חלמתי על התנגשות רכבות. מיהרתי לתחנת הרכבת על מנת לספר על החלום שלי, וכאשר סיפרתי למנהל התחנה, הוא מיהר לבדוק את המסילות.
מנהל התחנה כיוון את המסילות בצורה מוטעית, וביום למחרת כל ערוצי החדשות דיברו על התנגשות הרכבות שקרתה.

"אנה, ילדתי. את כנראה לא הבנת מה משמעות הדבר.
אסור לך לספר על כך לאף אחד. אסור לך להזהיר אף אחד מפני סכנה שעלולה לקרות. הדבר יכול לגרום לפעולה הפוכה, והדבר שראית יכול לקרות בגללך."

החוק השני והשלישי היו ברורים, אך עם זאת, לא היה קל להתמודד איתם.
כשחלמתי על מות חברתי הטובה, נשברתי. לא הצלחתי להתמודד.
איך ילדה בת 13 אמורה לדעת להתמודד עם זה?
איך אפשר לחלום על המוות של החברה הכי טובה שלך מידי יום, מבלי לעשות דבר?

בהלוויה שלה, לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים. התייבשתי, כעסתי על עצמי. ידעתי שיכולתי למנוע את המוות שלה, ידעתי שהיא הייתה יכולה להישאר כאן איתי. אך עם זאת, לא הפרתי את הכללים.
אימי הייתה גאה, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שכעסתי עליה.
היא שמחה שלא סיפרתי, שהצלחתי להחזיק את עצמי גם מפני דבר נורא שכזה. אני רק רציתי למות.

*****

"אנה, את כאן?" היילי שאלה, נוקשת באצבעותייה מול פניי.
מיהרתי להתפקס והיא נאנחה, מגלגלת את עינייה ומחזירה את מבטה ללוח.
"כמו שציינתי, יש לנו חודש אחרון.
אני רוצה שכל הכתבות יהיו מוכנות בעוד שבועיים.
אנחנו לא נפשל הפעם!" היא כועסת, ואפשר להבין אותה. זה לא קל לנהל את המגזין הכי כושל בעיר, במיוחד עם הפסדים כמו שלנו.

אבל אני לא מתלוננת, אנשים נהנים מהכתבות שלי. אם הייתי במקומה, הייתי שוקלת לפטר כמה אנשים.
כמו קייל, כתב הספורט שלנו שכותב על הכל רק לא על ספורט. או אמנדה, שמתעסקת בלטפח את הציפורניים שלה במקום לכתוב על מדור הכלכלה.
אני מביטה בלוח וכשאני רואה את הגרף שעליו עיניי מתכהות, אנחנו על סף פשיטת רגל.

"אתם יכולים ללכת." היילי נשמעה מיואשת, וכשכולם יצאו מחדר הישיבות קמתי מכיסאי ומיהרתי לחבק אותה.
"אני לא יודעת מה לעשות." היא מייבבת ואני מלטפת את גבה, מלבד העובדה שהיא המנהלת שלי, היא גם החברה הכי טובה שלי. קשה לי לראות אותה ככה, במיוחד אחרי החלום האחרון שלי.

"מה דעתך על משקה? אני מזמינה." קולי מבטיח ושקט, היא רק מהנהנת ואני מרגישה את חולצתי מתרטבת מהדמעות שלה.
"קדימה הייל, תתעודדי. את רוצה שאתקשר לג'יימס?" שאלתי בקול מתגרה והיא התנתקה ממני במהירות, צוחקת ומנגבת את דמעותייה.
"אני מעדיפה להיקבר." אמרה בארסיות ואני צחקתי, אוספת את דבריי ומכניסה לתיקי.

"את כזו רעה, הוא נחמד." אמרתי והיא גיחכה.
"הוא עקב אחריי במשך שבועיים, מצאתי אצלו תמונות שאני מתקלחת!" היא מזכירה לי ואני מבליעה חיוך כשאני נזכרת על החלום שלי לגבי אותו היום.
"ג'יימס? מה לעזאזל?! אלוהים אדירים, אתה סטוקר מזויין!"
אני מצחקקת לנוכח הזיכרון ומניחה את תיקי על כתפי, היילי סוגרת את האור ואנחנו יוצאות יחד מחדר הישיבות.

"חוץ מזה, קבעתי עם בראיין בסוף השבוע." אמרה ואני גלגלתי את עיניי, התחלנו להתקדם לעבר המעלית בעודי מבחינה במנקות מתחילות לטאטא את המשרדים.
"אני עדיין לא מבינה מה את מוצאת בו." הכרזתי ונכנסנו למעלית, היילי לחצה על קומת החניון והמעלית נסגרה.

"נתחיל מהעובדה שהוא פשוט לוהט!" היילי קראה בהתלהבות
"הוא עשיר." מינתה כדרך אגב ואני נאנחתי
"ואני חייבת לציין שהוא הסקס הכי טוב שהיה לי." אמרה לאחר מחשבה ואני ציחקקתי, אנחנו יוצאות מהמעלית ומתקדמות לאוטו שלי.
"שכחת לציין שחצן, פתטי, בליין." אמרתי בגועל והיא גלגלה את עינייה
"ועשיר!" אמרה באצבע מורמת, מדגישה את דברייה. הוצאתי את המפתחות שלי ופתחתי את האוטו, אנחנו נכנסות לתוכו ואני מקישה את הקוד.

"בחייך, אנה. אני על סף פשיטת רגל, אני חייבת לחשוב על העתיד שלי." אמרה כתירוץ ואני התנעתי את הרכב, יוצאת מהחנייה ומתחילה לנסוע לעבר הכביש.
"אם תהיי שלילית, מובן שהחברה תקרוס." אני מנסה להכניס בה טיפת חיוביות. אסור לי להתערב, אך זה לא אומר שאני לא יכולה להיות חברה טובה.

"אולי, ואולי היא תקרוס כי יש לי כתבים כושלים!" היא כועסת עכשיו, ואני כבר פותחת את החלונות כי אני יודעת שהיא הולכת להוציא סיגריה.
החבילה שלה תמיד נמצאת אצלי באוטו, זה מרגיש שהאוטו שלי זה מקום טוב לעישון בשבילה.
היא פותחת את הקופסה ומוציאה סיגריה, מדליקה אותה עם המצית בתוך הקופסה גם כן.
היא מוציאה את הסיגריה מהחלון ונושפת את העשן מפיה, עוצמת את עינייה ברוגע.

מעולם לא הבנתי מה מרגיע בלהכניס רעלים לגוף, אבל אלה החיים שלה.
אני מגבירה ווליום ברדיו כאשר הבחנתי שהשעה 5, היילי נאנחה והוציאה את הפלאפון שלה.
"אני לא מבינה למה את כלכך רוצה לדעת מה מתרחש כל שעה." היא אומרת את המשפט ששמעתי ממנה כלכך הרבה פעמים, הלוואי והיא יכלה להבין.
"תמיד טוב לשמוע חדשות."

לאחר שהשארתי את היילי בבית, פניתי על מנת לנסוע לבית שלי. הכביש היה ריק, והודתי לאלוהים על כך.
החלום שאני מתנגשת ברכב שחור בכביש הזה כלכך מפחיד אותי, במיוחד בגלל שהוא חוזר על עצמו מספר פעמים.

אני מחנה את הרכב שלי ליד ביתי, יוצאת מהאוטו ונועלת אותו.
אני שומעת את הטלוויזיה פועלת עוד מהדלת, נאנחת ונכנסת לביתי.
"אנה, יקירה! איך עבר עלייך היום?" סבתי שאלה כאשר הבחינה בי, אני רק מהנהנת וניגשת לשלט, מנמיכה את עוצמת הקול.

"מה שלום היילי?" שאלה לפתע, הסתובבתי על מנת להביט בה ושילבתי את ידיי.
"למה? מה ראית?" שאלתי בקשיחות
"הו, לא כלום." התשובה הזו מתחילה להוציא אותי מהכלים, איך היא יכולה לעשות לי את זה?
"אני סיפרתי לך הכל, מהיום הראשון! אני כבר לא תינוקת, סבתא.
אני בת 24! לעזאזל, את מתייחסת אליי כמו שאמא שלי הייתה מתייחסת." אני מטיחה בה ולפתע מבינה מה אמרתי, מרגישה את החרטה מתחילה לחלחל בגופי.

"סבתא.." אני ממלמלת כאשר הבטתי בפנייה הפגועות, לעזאזל. אני מטומטמת. עליי לנהוג ברגישות כלפייה.
"אני מצטערת." אמרתי בכנות, נאנחת ומתיישבת לידה.
"אני פשוט דואגת להיילי, אני לא יכולה לאבד אותה." אמרתי בנשיכת שפתיים, לא רוצה לאפשר לעצמי לבכות.
"אי אפשר לשנות את הגורל." המשפט שאני שומעת מידי יום נשמע שוב, בעודי מהנהנת ונושמת עמוק.
"אני אלך למיטה."

אז זאת ההתחלה! מקווה שאהבתן!
אני יודעת שיש דברים שאולי לא מובנים עכשיו, אבל הכל התבהר בסופו של דבר.
אוהבת! תדרגו ותגיבוווו♡