בחזרה לזמן

דמיינו שיש לכם את כוח העל האהוב עליכם. להרים משקלים כבדים, לרוץ במהירות האור, לעבור ממקום למקום בכוח המחשבה… כל כוח שעולה על דעתכם.
עכשיו, דמיינו שאתם מוגבלים בכוח. לא כי הגוף לא מספיק חזק, לא כי העולם עשוי לראות את זה. אלא כי המוסר עוצר אתכם. נניח, לקרוא מחשבות זה חדירה לפרטיות. לשלוט באחרים זה לא מוסרי. להקפיא את הזמן לא יביא אלא תועלת עצמית על חשבון אחרים.
זה מה שעובר עליי כל יום. להיות יכול לעבור בין זמנים בעולם, ולא משנה כמה רחוק – גם אחרי שהעולם חרב. אבל לא להיות יכול לשנות שום דבר, שמא אשנה משהו בקו הזמן של העולם שיגרום לי לא להיוולד – ואז פרדוקס.

הייתי בן שלושים וחמש כשגיליתי את היכולת. פשוט ישנתי, חלמתי שנת מלכים של יום שבת, במיטה הריקה והקרה שלי. עד לפני שנה הייתה ישנה לצדי אשתי לשעבר, שרה. אבל אז המחלה לקחה לי אותה. הזמן עשה את שלו, אני האמנתי. אבל חלמתי עליה, על הזמן הטוב שהיה לנו. וקרה, והתעוררתי בארבע לפנות בוקר של יום שבת, שכבתי לי עם עיניים פקוחות, בוהה בצל העצים הזרוקים על הקירות והתקרה.
"כמה אני מתגעגע אלייך", לחשתי, מנגב דמעה בודדה. כמו הדמעה, גם אני – בודד.
ילדים אינם, שרה לא רצתה. היא פחדה מההתחייבות, לא חשבה שתהיה אימא מספיק טובה. וזה פשוט הורג אותי בכל פעם מחדש – שהצלחתי לשכנע אותה. דיברנו על זה והיא הסכימה. ויומיים, יומיים ארורים אחר-כך גילינו את מחלתה. יומיים.
והלכתי לשירותים, הכרחתי את עצמי, כדי לשטוף פנים, להשכיח בכוח את הכאבים. הסתכלתי במראה, התביישתי בשיער השיבה שצמח לי, בקמטים שהופיעו על פניי. לא הייתי כל כך זקן בגיל, אבל הפנים הזקינו אותי. הזקינו יותר מידי. ועצמתי עיניים. התעמקתי במי שהייתי לפני שנה. שנה אחת אחורה. יום לפני שגילינו ששרה חולה. יום לפני שהזקנה שלי החלה לצמוח על פניי. שנה.
והרגשתי נפילה. לא ממש נפילה… כמו שמתעוררים ומרגישים נפילה אחורה, מפחידה. ועמדתי באותו המקום, נשענתי על אותו הכיור. רק התאורה כבתה.
ובחוץ רעש. גניחות, כאלו שאני זכרתי. אולי אני משתגע, חשבתי. אולי האורות שכבו בישרו על מותי והגעתי לגן-העדן, זה שכל כך ייחלתי להגיע, חזרה אל שרה שלי.
אבל אז ירדתי לקרקע ושמעתי בבירור. אלה לא היו סתם גניחות. אלה היו קולות אהבה… קולות האהבה של ששרה. ואני כל כך מתרגש… מתרגש ומפוחד. אני פותח מעט את הדלת של השירותים – רק מעט – ומציץ החוצה. והיא…
היא הייתה שם.
ואני?!
אני גם שם, כמו בסרט כחול דוחה, כמו בצילום נוראי, אני רואה את עצמי איתה. אני עומד מפוחד מאחורי הדלת, אני לא יכול להוריד את העיניים שלי משם. אני לוקח צעד אחורה, מכריח את עצמי להפסיק עם הדחייה הזאת, עם המצב הלא-הגיוני הזה, ואני מועד, מפיל איתי לקרקע מוצרי קוסמטיקה של שרה שעמדו ליד הכיור.
"מי זה שם?!" צעק ה"אני" שמהצד השני של הדלת, זה שהיה עם שרה.
"לך לשם! לך לשם, בני!" צעקה שרה. והיא, הקול שלה, זה שלא שמעתי כבר כל כך הרבה זמן. הקול שלה שאני כל כך מתגעגע אליו.
"זה לא יכול להיות", חשבתי לעצמי. "לא, אני בטח חולם. אני צריך להתעורר אצלי במיטה, המיטה הריקה והקרה—
והרגשת הנפילה.
ואני בחזרה בחדר השירותים המואר, מוצרי הקוסמטיקה לא לידי – ולא קיימים בכלל ליד הכיור. רק הלכלוך המוכר של דירת הרווקים.

ואז עשיתי ניסיונות. קצרים, קטנים, חסרי משמעות. למדתי לשלוט בכוח. למדתי להשתמש בו בחוכמה, כדי לגלות, להבין – אבל בשום פנים ואופן לא לשנות. לא הדבר הכי קטן. לא להרוויח. לא למשוך תשומת לב… לא להיות מישהו.
חזרתי ליום הולדתי, ראיתי את עצמי התינוק. את הוריי, אחי הגדול שבוכה שהוא רצה אחות.
גם הייתי ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-48', סתם כי היה לי משעמם באותו סוף השבוע.

"אני יכול לנוע אחורה וקדימה בזמן."
"טוב."
"מה טוב?!"
"טוב, אני מבין שאתה ממש נפגעת בראש מאז המוות של ששרה, אבל אתה עכשיו סתם מחפש תשומת לב", אמר שימי, שותפי לחדר מימי האוניברסיטה.
"תשמע, אני פה נפתח בפנייך ואתה ככה שם עליי פס?" שאלתי.
שנינו ישבנו בדירה השקטה שלי, שותים בירות למול הטלוויזיה, רואים את משחק הכדורגל של יום שבת, מפצחים גרעינים.
"אתה ממש התחלקת על הראש, זה מה שאני מבין", אמר שימי. הוא לא עודד אותי במיוחד, אבל עלה לי רעיון מבריק איך לשכנע אותו.
קמתי ממקומי, הגברתי את הטלוויזיה במיוחד ("היי, מה אתה עושה?! זה ממש חזק!" צעק שימי) והלכתי לשירותי האורחים הצמודים לחדר הסלון. בזמן שסגרתי את דלת השירותים, ראיתי את שימי בוהה לכיוון הדלת במבט מפוחד, מודאג. מהשירותים שמעתי היטב את קולות השדרנים ואז – הסתכלתי בשעות.
"חצי שעה", חשבתי לעצמי. חשבתי חזק, התעמקתי בשעה, בספרות של השעה, בספרות של התאריך. התעמקתי עם עיניים סגורות, קמוצות, עד שהרגשתי את הנפילה המפחידה. ואז פקחתי את העיניים ושמעתי היטב את קולות השדרנים. שמעתי היטב את תוצאות המשחק… וחזרתי לזמן שלי. לא לפני ששמעתי את שימי צועק, "איך?!".
"אני הולך להפסיד בהתערבות שלנו", אמרתי בעוד שאני יוצא מהשירותים. "אני הולך להפסיד חמש-שתיים, בחמש הדקות האחרונות אתה הולך להכניס שני שערים ממש אחד אחרי השני".
"תגיד לי, אתה נורמלי?" אמר שימי, עדיין מסתכל אל הדלת, עם אותו המבט. "קודם כל, אתה הרגע נכנסת לשם, כבר גילית? ודבר שני, אתה מנצח כרגע שתיים-אפס, איך בחצי שעה אני אכניס חמישה שערים?!"
"חכה," אמרתי והתיישבתי לצדו בחזרה. אני לא הגבתי למבט המודאג שהוא זרק לי. לקחתי את בקבוק הבירה ולגמתי ארוכות. נשענתי אחורה על הספה ושחקתי עם הבקבוק, לא מדבר, רק מסתכל. ושימי הסתכל, בחן אותי ואת התגובות שלי לאחר כל שער.
ושער אחד הוא הבקיע… ואז שני. והשלישי הגיע במהירות אחרי השני.
ואז הרביעי לא איחר – ובדיוק כמו שציינתי, החמישי הגיע ממש אחרי הרביעי, דקה וחצי לפני שריקת הסיום.
ואז—
"איך?!"

וזה לקח אותו רחוק. שימי לא חשב פעמיים, והוא ניסה לשכנע אותי להשתמש בזה לטובתי, להרוויח כסף, לעשות הימורים. אבל כמובן, אני לא הסכמתי. המוסר שלי היה גבוה משלו, ככל הנראה.
ואז הוא הציע את מה שפחדתי שיציע… אולי בעצם, את מה שרציתי.
"למה בעצם אתה לא חוזר אחורה, להציל את ששרה? לפני שהמחלה הייתה סופנית."
ושקעתי. ידעתי את התשובה, שיננתי אותה מראש וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, זאת הדרך להסביר לעצמי שזה לא צריך להיות ככה, ועליי לחזור אחורה ולהציל אותה.
"כי זה לא נכון."
"מה—"
"אני לא אלוהים," אמרתי. בכאב. בפנים כאב… וידעתי שאני רוצה. אבל זה פשוט לא נכון.
"תגיד, חתיכת חמור", אמר שימי, הניח את בקבוק הבירה שלו ושלי בצד, נשען על קצה הספה והסתכל עליי, לפני שהמשיך. "אתה אומנם לא אלוהים. אבל אתה יכול להצליח בזה. להציל אותה, לעשות משהו טוב למען עצמך!"
"אבל—"
"מגיע לך את זה. מגיע לך האושר."
ואז נפל לי האסימון. שאני רוצה. אבל אני פוחד מהפרדוקס.
אבל לעזאזל עם הפרדוקס! אני אעשה את זה! מגיע לי! ואם יקרה משהו, אם יקרה… זה עדיף מלחיות בלעדיה. זה עדיף. אני חייב להאמין בזה.
זה עדיף.

המוות שלה היה נמנע אם היינו מגלים את המחלה שנתיים אחורה – כלומר, שנה לפני שהיא גילתה שהיא חולה. אז, שנתיים. אבל איך… איך ואיפה. וברור שאני לא יכול לבוא ולספר לה בפנים – איך אני אסביר? איך?
והתחלתי לחשוב… אולי צד שלישי. אולי להתחזות, להתקשר, להציע שכדאי לבדוק. ואז הגיתי את הרעיון האולטימטיבי… זה שלא יכלו לעלות עליו.

יום הבדיקה. אם אחשוב עליו ארוכות ואהיה בשירותים של קופת החולים, שירותי הנשים, אני אוכל להתחיל משם. אני אקח את בדיקות השתן שלה, שדרכו גילו את המחלה. אני אקח… ואשלח את זה לבדיקה שנתיים אחורה. זה פשוט. זה ממש פשוט. איך לא ראיתי את זה קודם?!
והגעתי בזמן ההווה שלי לקופת החולים, נכנסתי לתא השירותים של הגברים. הייתי לחוץ, מאוד. ממש לחוץ… וסגרתי את הדלת.
התרכזתי ביום הבדיקה, בלילה. לא יכולתי לשכוח אותו, את יום הבדיקה. לא יכולתי… ואז הרגשת הנפילה. בלילה, היה כל כך שקט במרפאה, ממש מצמרר. אבל זאת הייתה הדרך היחידה שיכולתי להגיע לתא השירותים של הנשים בלי לעורר מהומה כזאת או אחרת.
אז נכנסתי לתא, והתרכזתי בשעה שבה שרה עשתה את הבדיקה. חצי דקה אחר-כך, חשבתי חצי דקה תספיק… והרגשת הנפילה שוב.
"שרה?" שמעתי את הקול שלי, מחוץ לדלת שירותי הנשים, "את מסתדרת?"
"כן, בני, אני מסתדרת! זה לא הדבר הכי נעים, לדבר דרך השירותים, אתה יודע!" קראה שרה. שוב, הקול שלה, המהפנט.
אבל חזרתי לעצמי. ולקחתי את בלון המים שסחבתי איתי. לקחתי, וזרקתי אותו החוצה, מעל לתא השירותים.
שמעתי את הבלון מתפוצץ ואת שרה צועקת, רצה החוצה משירותי הנשים במהירות. ואז, ההזדמנות.
יצאתי מתא השירותים במהירות, הבחנתי בדגימת הבדיקה ולקחתי אותה. הלב שלי פעם ממש מהר, אבל לא יכולתי לאבד אפילו שנייה אחת – זה לא שאני יכול לעצור את הזמן, רק לנוע בתוכו.
וחזרתי במהירות לתא, שמעתי את עצמי צועק מחוץ לתא, "איפה אתה?! מי זרק את בלון המים הזה?!"
התרכזתי, בקושי, בלילה של אותו היום. התרכזתי… ורק אחרי הרגשת הנפילה הבנתי את הטעות שלי. הטעות שאדוני הזמן טמנו לי. התרגיל שמשאיר את הזמן בלתי-הפיך.
חזרתי לאותו המקום, לאותו הזמן שהייתי בו לפני. פגשתי את עצמי פנים מול פנים.

ומאז אני בחלל הריק השחור הזה.
אני לא זוכר מה קרה ואיך הגעתי לפה… אבל זה פשוט מרגיש קר.
הלוואי שיכולתי לחזור למיטה הריקה והקרה.